בת הזוג של אבא נפטרה – איך מבשרים לאבא שסובל מדמנציה?

בת הזוג של אבי נפטרה בפתאומיות, כמו בסיפורים הכי טובים זכרנו לבקש מכל מי שמכיר אותו לא להתקשר ולבשר לו ושאנחנו נעשה זאת באופן אישי. בזמן שהתכוננתי לצאת, צלצלה זו שלא העלנו בדעתנו שתצלצל וכאן התחיל השבר הגדול.

כשבנה של בת הזוג של אבי צלצל בשבע בבוקר, הנחתי ששום דבר טוב לא קרה, אבל לא התכוננתי לקבל הודעה על מות אימו, בת הזוג של אבי. לאט-לאט התגלה הסיפור, היא הרגישה מאוד לא טוב בלילה, הם צלצלו למד"א, אבל שום דבר לא עזר, לצערנו בבית החולים נקבע מותה. כל מה שאבא הבין זה שלקחו אותה לבית החולים. אחרי התייעצות עם אחיותיי, התקשרנו לכל מי שיכולנו להעלות בדעתנו וביקשנו שלא ידברו עם אבא עד שאני אסע אליו ואדבר איתו. שכחנו את האחיינית האהובה שמיד ישבה על אבא שלי והתקשרה, מתוך המון רצון טוב, לשאול את אבא איך הוא מרגיש לאור מותה של דודתה. אבא, שכמובן לא ידע בפרץ בזעקות של חיה פצועה. התקשרו אליי מטלפון נוסף שאשמע ואני מודה שקפא לי הלב. בלי קפה, שבדיוק עמדתי להכין, תפסתי את המפתחות של האוטו.

האם לבשר או לא לבשר על מות קרוב?

עכשיו, כשאני קוראת את השאלה הזו, אני יודעת שאין לה תשובה אחת, כי לכל אחת יש את התשובה שלה בהתאם למצב. בחצי שעת הנסיעה עד לאבא, ערכנו עוד שיחת ועידה. אף אחת מאיתנו לא הצליחה לדבר איתו והחלטנו יחד שקודם כל נרגיע אותו ואז נראה איך אנחנו ממשיכות. חששתי שאבא לא יפתח לי את הדלת, כי את היפחות שלו עוד שמעתי בחדר המדרגות. עוצמת הכאב הייתה לי ברורה. בת הזוג הייתה עבורו משען ומגן, הוא אהב אותה כמו שהוא יכול והיה לו נוח בקונכייה שהם יצרו. הכאב והפחד התערבבו אצלו ובעצם גם אצלי. חוץ מאשר לעבור את המשוכה שלפניי – להרגיע את אבא, אנחנו חייבות למצוא לו מקום שיוכל לטפל בו ואין לנו זמן וגם לא רכוש או חסכונות ליפול עליהם.

לקחו לי שלוש שעות להרגיע את אבא והן הרגיש כמו נצח, בהתחלה היה ברור שהוא לא שומע כלום. נתתי לו לזעוק והזעקות הפכו לאט לבכי. בסוף הבכי שאלתי אותו מה קרה, הוא לא זכר ורק מלמל שכואב לו ועצוב לו. זה שבר את לבי, הצעתי לו חיבוק והפעם הוא התמסר לחיבוק. אחר כך הצעתי לו טישו ואז הוא שאל איפה בת הזוג שלו. לא ידעתי מה לענות, אבל אז הוא אמר לעצמו, כמו גם לי, שהיא בבית החולים. זה הרגיע אותו, זה הספיק לי – לא היה שום צורך להחזיר אותו לכאב, כשברור שהוא לא באמת מבין וכל מה שזה יעשה יהיה לשחזר את הכאב ואת זה ידעתי שהוא לא מסוגל לעבור שוב. אחותי הקטנה החליפה אותי אצלו ובאה עם ארוחת צהריים, אבא דיבר על זה שבת הזוג בבית החולים. התשובה הייתה ברורה, אבא לא מבין, לא זוכר ועדיף לא להעביר אותו שוב ושוב את הכאב הזה.

מה בכל זאת אומרים?

אין לי מושג מה צריך לומר, אני מניחה שאם בן המשפחה שמתמודד עם דמנציה עדיין בשלבים שהוא מבין, ככל הנראה יש להגיד, אבל נראה לי שהכי נכון להתייעץ עם מומחה. אנחנו פנינו לגרונטולוגית ושוחחנו איתה בנושא. היא הסכימה שבמצבו של אבא אין טעם לספר לו שוב – זה טראומתי, כואב ובלתי ניתן לעיכול מבחינתו. עם זאת משהו לא הסתדר לאבא, בימים הראשונים הוא שאל איפה היא ואנחנו אמרנו שהיא בבית החולים. אחר כך אמרנו שמצבה ללא שינוי, זה סיפק אותו. אלא שהעברנו את אבא לבית אבות והטיפול שם מיטיב איתו, אפילו נראה שיש שיפור במצבו. אלא שאבא ממשיך לשאול מה עם בת זוגו.

ישבנו עם העובדת הסוציאלית של בית האבות והבנו יחד שמבחינתו השהיה בבית האבות היא זמנית והוא מצפה שברגע שבת הזוג שלו תבריא, הם יחזרו לגור יחד. לא הייתה לנו ברירה, התיישבו עם אבא, כבר יותר מחודש עבר מאז מותה של אהובתו. עטפנו אותו בהמון אהבה והסברנו שהיא נפטרה. הפעם אבא קיבל את הבשורה בשקט. אחר כך הוא התחיל לבכות, הצענו לו את כל המרחב שהוא צריך וחיבקנו אותו. בתוך הבכי הוא שאל אם אפשר לעלות לקבר ואמרנו שכן, אפילו עכשיו. אבא היה שבור, נכנסנו לאוטו וטישיו גרר עוד טישיו. מול הקבר אבא היה חזק, באוטו הוא בכה עד שנרדם. כשהגענו חזרה לבית האבות נראה שהוקל לו. אני לא יודעת אם פעלנו נכון, אני יודעת שלא יכולנו לפעול אחרת ויש בזה משהו מנחם.

אתר זה נועד לסייע, להקל ולהנגיש חלק מהמידע הרב הנצבר ברשותנו, בין היתר בהסתמך על מידע שהועבר לידינו על ידי ארגון Caregivers Israel ו/או פורסם על ידי רשויות ציבוריות שונות. אין בתוכן לעיל להוות ייעוץ משפטי או אחר, ואין להסתמך על התוכן ללא ייעוץ מתאים. המידע הוא כללי ועלול לא לשקף באופן מלא ו/או עדכני את הרגולציה, התקנון והנהלים הרלוונטיים. החברה תפעל לעדכן את המידע המוצג באתר זה ככל שהעדכונים יובאו לידיעתה.

במידה ומצאת כי התוכן ו/או חלק ממנו אינו מדויק או מטעה, אנא צרו איתנו קשר