היום שבו אמא נפלה

עוד לפני הנפילה הראשונה, עשינו כל מה שיכולנו כדי למנוע נפילות, זה לא עזר. אני לא בטוחה שאמא למדה מהנפילה הזאת משהו, אבל למדתי שגם אם אני בטוחה שאמא בוחרת לא נכון, כל עוד היא אחראית על מעשיה - אין לי ברירה אלא לקבל ולהגדיר מחדש את גבולות ההכלה שלי.

אמא שלי אישה פעילה, עד לא מזמן בכלל לא נראתה קרוב לגילה והיא כבר בת 84. זה נהדר ואני מאחלת את זה לכולם. אבל זה גם מאוד מטעה, כי אמנם היא עצמאית, צלולה וספורטיבית, אבל באופן טבעי גם לה יש חולשות, שכאישה חזקה ניסתה כל הזמן להסתיר מכולם, לא להיראות אף פעם כאילו היא זקוקה לעזרה. היו דברים ששמנו לב אליהם והתאמנו את עצמנו גם בלי שתבקש, כל אירוח הבאנו אנחנו, הילדים, את האוכל אליה, בכל מיני תירוצים – העיקר שלא תעבוד. התחלנו לבוא יותר, כדי שהיא לא תנהג נסיעות ארוכות, כי היא גרה רחוק מכולנו והתחלנו להציע את עצמנו לכל מיני מטלות, כדי להוריד ממנה.

מתישהו הקושי נעשה בולט יותר, בעיקר על רקע מקום מגוריה - בגיל 70 היא עברה לבית פרטי רחב ידיים ובעל מספר קומות, שנמצא במרחק של יותר משעה נסיעה מכל אחד מאיתנו. כבר אז ניסינו להניא אותה מקניית הבית, לא הבנו למה בגילה היא צריכה להרחיק ועוד לבית שבו יש מספר גרמי מדרגות ושדורש המון תחזוקה יומיומית. כשהקושי הפיזי גבר, מצאתי את עצמי מאוד מודאגת. המרחק, המכשולים בבית, העקשנות של אמא – כולם הרגישו כמו מתכון לתאונה מתקרבת והיה ברור שיש לבחון מה ניתן לעשות כדי למנוע נפילות בבית.

הדאגה הביאה אותי לאזור את האומץ ולדבר איתה. החלטתי לא להתחיל את השיחה מהמקום של גיל והמגבלות שהוא מביא וגם לא עם נבואות אפלות על נפילה. מכיוון שחשבתי שהדבר הנכון ביותר הוא למכור את הבית ולמצוא מקום מגורים שתואם את צרכיה ויכולותיה, התחלתי את השיחה דווקא מהמקום של הקושי שלי להיות רחוקה יחסית ממנה. איכשהו זה נגמר בזה שאמא שלי הציעה שאנחנו נעבור לגור לידה ואני פספסתי את כל הנקודה.

אחרי שאמא החליקה במדרגות בפעם הראשונה, הבנתי שאני חייבת לדבר איתה ברצינות, למרות שזה נגמר בנזק קל ואמא ניסתה לפטור את זה בשום דבר. הוצאתי חומרים מכל מיני אתרים וערכתי רשימה של דרכים למזעור הסיכונים בבית, כדי שאמא ואני נעבור על הדברים שצריך לעשות את הבית כדי להפוך אותו לבטוח יותר עבורה. אמא החליטה שהיא ובעלה (אבי נפטר בצעירותי) יעשו את זה בעצמם ואף הצהירה בגאווה שכבר הזמינה יועץ שיעבור על כל הבית ויגיד מה יש לעשות.

שמחתי זה הביא לתיקונים באמבטיה ועוד שינויים מזעריים, אבל בעיית המדרגות נותרה בעינה. החלטנו לדבר עם אמא שלושתנו, אחי הבכור, אחותי הקטנה ואני ולנסות לשכנע אותה בכל זאת לעבור לבית של מפלס אחד, כזה שיתאים לצרכיה ואולי גם קרוב יותר לאחד מאיתנו לפחות. נקצר ונאמר שלמרות שבאנו ממקום של דאגה וקשב ולא באנו עם הצעות קונקרטיות כדי לא לייצר אנטגוניזם, אמא קיבלה את זה אחרת ונזפה בנו על הניסיון להתערב בחייה. במקום שיצמח שיח פתוח מכיל, השיחה הגיעה להטחת עלבונות מיותרים. לשמחתי, אף אחד מהאחים לא ענה ואחרי שאמא סיימה, נפרדנו ממנה, עצובים ובעיקר מיואשים. לא היתה לנו ברירה, אלא לקבל את ההחלטה שלה, לעזוב את הנושא ולקוות שאמא לא תיפול. זה לא קרה, לצערנו.

בפעם הרביעית שאמא נפלה, זה לא נגמר "במזל", כמו שלוש הפעמים שלפניה, שאמנם הקפיצו לנו את הלב, אבל לגמרי נגמרו כמעט ללא פגע, למעט בהלה ומכות יבשות. הפעם אמא שברה את פרק היד והקרסול. את הטלפון ממוקד החירום, אני חושבת שאף אחד מאיתנו לא ישכח. אחרי הבדיקות המקיפות והטיפול בחדר המיון ואשפוז להשגחה של לילה אחד, אמא שוחררה – לשמחתנו לא היתה סיבה רפואית להשאיר אותה בבית החולים, לדאבוננו לא היתה דרך שבה היא תוכל להיות בביתה, בלי להיות כלואה בקומת חדר השינה בלבד - בלי נגישות למטבח ולסלון, מה שמבחינתה היה לא בא בחשבון.

למרות שהיה ברור שבמצב הנוכחי לא תוכל לגור בבית, זה לא היה הזמן לדבר על מכירתו, אלא לחפש פתרון. מכיוון שאמא יכלה לנוע רק עם כיסא גלגלים, נדרשה לעזרה ולהשגחה, החלטנו ביחד שלא תחזור לביתה, אלא תשהה בביתי את כל ששת השבועות, שם תוכל לנוע על כיסא גלגלים מחדרה לחדר אמבטיה, סלון ומטבח. חרדתי מזה, אני מודה אבל לא היתה ברירה אחרת. הנחתי שאחרי שאמא תתאושש קצת, המצב החדש יגרום לה להסכים שהבית, שהיא כל כך אוהבת, פשוט לא מתאים לה ולבעלה.

ששה שבועות אמא שהתה אצלי וכולנו, בן זוגי ושני הבנים, היינו מוכוונים לסייע לה בכל דבר. את חדר העבודה בקומה הראשונה, הסבנו לחדר עבורה והיה לה מקלחון ושירותים צמודים. מכיוון שאני עובדת מהבית, מישהו כל הזמן היה ובעלה הגיע כל יום לכמה שעות להיות עימה. חשבתי שאצא מדעתי, במקום זה ניתבתי את עצמי לפעילות יוגה במהלך השבוע, גם במחיר שאמא תישאר לבדה שעה. זה עזר, אבל בקושי. לא היה פשוט להתנהל כך ואמא התגלתה כלקוח שלא פשוט לרצות. את הבנים השתדלתי לפייס ככל האפשר, אבל היא לא פספסה שום הזדמנות להעיר להם, במקום לנסות לקרב. בקיצור בתום שלושה שבועות הרגשנו כולנו, לבד מאמא, שהגענו לקצה.

בקבוצת הווטסאפ עם אחי ואחותי, מצאתי נחמה והם זכו ל"שידור ישיר" בדמות הודעות שניסיתי לנסח באופן שנון, כדי שנוכל לצחוק על זה קצת – אני אווררתי והם הכילו. הגענו למסקנה שצריך לדבר עם אמא, קבענו שאחרי הבדיקה בתום 4 שבועות לגבס, נשב בבית קפה כולנו עם אמא ונדבר על המצב החדש. הפעם היתה שיחה נעימה, אבל אמא נותרה בשלה – היא נשארת בבית וגם בעלה תומך ברעיון. נשמתי עמוק ואמרתי בצער: "אמא, אני חושבת שזו החלטה שגויה, אפילו מפחידה, אבל אלה החיים שלך, זו הבחירה שלך ואני משחררת." לשמחתי, האחים שלי הירפו גם הם.

שבוע אחרי, אמא נפרדה מכולנו וחזרה לביתה, אחרי שהורידו לה את הגבס. בבית בינתיים התקינו מעלון. היא מאושרת, אנחנו עדיין חוששים, אבל זו החלטה שלה, היא אחראית לחייה ואין לי אלה ללמוד להכיל את החלטותיה, גם כשבעיניי הן שגויות מיסודן. לפעמים אנחנו יכולים רק להעיר הערה לפרוטוקול ולקוות שהיא תיפול על אוזן קשובה וכשזה לא קורה, צריך ללמוד לשחרר – זה לא קל, אני עדיין מתאמנת.

אתר זה נועד לסייע, להקל ולהנגיש חלק מהמידע הרב הנצבר ברשותנו, בין היתר בהסתמך על מידע שהועבר לידינו על ידי ארגון Caregivers Israel ו/או פורסם על ידי רשויות ציבוריות שונות. אין בתוכן לעיל להוות ייעוץ משפטי או אחר, ואין להסתמך על התוכן ללא ייעוץ מתאים. המידע הוא כללי ועלול לא לשקף באופן מלא ו/או עדכני את הרגולציה, התקנון והנהלים הרלוונטיים. החברה תפעל לעדכן את המידע המוצג באתר זה ככל שהעדכונים יובאו לידיעתה.

במידה ומצאת כי התוכן ו/או חלק ממנו אינו מדויק או מטעה, אנא צרו איתנו קשר