המוכנות לחשוב על המוות מפנה אותנו להתמודד, לחקור פנימה ולהבין מה בסופיות שלו מעסיק אותנו - אם זה קשרים שלא מיצינו, קריירה לא ממומשת, הגשמה עצמית. כך אנחנו יכולים להתכוון לעבר מה שאנחנו רוצים לעצמנו בהתאם לערכים שלנו. באופן פרדוקסלי המחשבה על המוות היא כמו שעון מעורר לחיים, שעון שמכוון אותנו לדרך בה אנחנו רוצים לחיות את החיים, או למלא את תפקיד בן המשפחה המטפל. בעוד שהמוות הוא נקודת אל-חזור, עד אליו ניתן לשנות. עבור מטפלים בבן משפחה ההתמודדות עם המוות תחדד את האופן בו אנו רוצים ומוכנים למלא את התפקיד. החידוד הזה עשוי להיטיב עם אופן הטיפול שלנו, הקשר עם ההורה וההתמודדות העצמית שלנו.
ההימנעות מהתמודדות עם המוות מייצרת הפתעה בחוויה הרגשית. הפתעה שהיא לעיתים טראומתית ומונעת מאיתנו להתכונן. הקרבה למוות היא גם הזדמנות להסתכל על הדברים בצורה מורכבת יותר, למשל מוות אינו רק עצב, הוא מעלה עוד מגוון רגשות וביניהם גם תחושות חיוביות כמו: הקלה, השלמה, שמחה ואפילו הומור. כל אלה מרחיבים את הפרספקטיבה והופכים את המוות ממשהו עלום, עצוב ונורא שאי אפשר להתמודד איתו, לחלק מהחיים. קצת כמו ההרגשה הטובה שעשינו הכל בפרויקט מסוים, לא משנה אם הצליח או נכשל. הרי ברור לכולנו מה הסוף ולכן חשובה הדרך. המטרה היא לעבור את הדרך באופן שמתאים לנו ולערכים שלנו, הדברים שיאפשרו לנו למצוא את החיוך גם אחרי.