לקחו למיכל גולדברג כמעט שלוש שנים להבין שתפקיד המטפל שלקחה על עצמה אינו משהו חולף, אלא תפקיד מורכב. ההכרה הזו אפשרה את שילובו כחלק בלתי נפרד מהחיים
כבר הייתי כמעט 3 שנים בתפקיד מטפלת בבן משפחה, בני משפחה אם לדייק – אמא ואבא. אחרי שנתיים קשות היינו בעיצומה של חצי שנה של רוגע יחסי הייתי באשליה שהכל הסתדר ואז אמא התאשפזה שוב. מפה לשם, צריך להתחיל הכל מחדש, לדאוג להתחייבויות ולצלם מסמכים שונים של אמא, בקופת החולים אי אפשר היה ואני מסתובבת בכל העיר עם ערימת דפים שצריך לצלם ואין, אין שום מקום לצלם. מצאתי את עצמי באמצע הרחוב ממררת בבכי כי לא מצאתי מכונת צילום.
רגע ההכרה בתפקיד המטפל
זה היה רגע של משבר שממנו יכולתי סופסוף להכיר בתפקיד שלמעשה כבר מילאתי שלוש שנים. היום, אחרי שש שנים כבת משפחה מטפלת וכמנחת יועצות לבני משפחה מטפלים, אני יכולה לומר שלכל מטפל יש את הרגע הזה: רגע של תובנה על מהות התפקיד, רגע של משבר, רגע של חרדה, רגע של חוסר אונים. בין כל הרגעים האלה יש לא מעט רגעים יפים. גם בקשיים שהתפקיד מציב ניתן למצוא רגעי חסד וכולם, כל אוסף הרגעים האלה מאפשרים גדילה אישית. זה לא משנה איפה הטיפול תפס אותך, באיזה שלב בחיים, האדם שנכנס לתפקיד יצא ממנו אחר, בהתנהגות, בהרגשה, זו התפתחות אישית משמעותית.
בספטמבר 2013 אמא שלי, שהיום היא בת 83, נפלה כשהייתה לבד בבית ועברה אירוע מוחי, מחלת הפרקינסון, שסבלה ממנה אך ללא סממנים חיצוניים עדיין, התפרצה. כמו הרבה אחרים נשאבתי לתפקיד בשיא הטבעיות. אבל האשפוז של אמא הביא את אבא, היום בן 83 ואדם חזק לכל הדעות, לחוות ירידה תפקודית כזו חמורה שכולנו היינו בטוחים שיש לו דמנציה, פתאום היה צורך לטפל באמא ובאבא. לא היה זמן לחשוב על המשמעות, בקושי היה זמן לעשות את כל המשימות שהיה צריך לבצע. במשך כשנתיים עזבתי את עבודתי כעצמאית ועבדתי אצל אמא ואבא.
