ההחלטות לא נפסקות בכניסה למחלקה, הן נעשות בשוטף
"מקום במחלקה שיקומית מוגבל בזמן, כאשר מטופל מגיע לנקודה שלו היה ניגש לוועדת קבלה הוא לא היה עובר, זה השלב שבו יומלץ לרוב על המשך טיפול מחוץ למחלקת השיקום. רופא צריך להבין מתי יש חשיבות תפקודית להישארות במחלקה ומתי התועלת שיפיק המטופל מהמחלקה הגיעה למקסימום ומטופל אחר יפיק יותר תועלת. אם למשל הצלחנו להעלות תפקוד של מטופל מ-20% ל-30% זה מהותי, אבל אם לאורך זמן ההערכה היא שנוכל להגיע ל-35% ולא יותר ויש מטופל אחר שנמצא כרגע ב-20% תפקוד וביכולתנו להעלות אותו ל-30%, הרי שהראשון ישוחרר והשני יתקבל," אומר ד"ר בורשטיין.
"פה יש נקודת שבר עבור המשפחה משום שבן המשפחה המטפל רואה שיפור ויודע את ערכה של המחלקה ולכן יילחם שיקירו יישאר בה, למרות הטיפולים שמעניקות קופות החולים בקהילה. אין לו את היכולת לראות את כל שיקולי המערכת. מצד בית החולים וקופות החולים ההחלטה לשחרר נכונה בתוך מערך השיקולים אבל עבור בן המשפחה המטפל זה מרגיש כמו שרירותיות נוראית. מורכב להבין את זה, אבל הם לא רואים ואנחנו כן את המטופל בפנימית שכבר חייב שיקום ובינתיים, עת חלון ההזדמנויות המיטבי לשיקום עוד פתוח, הוא מחכה בפנימית."
מערכת שיקולים מורכבת
"למערכת הבריאות מיוחסות תכונות שהן הפילטר דרכו הציבור רואה אותה וזה משפיע גם על האמון בקופת החולים, בבית החולים ובצוות הרפואי. כל השחקנים מנסים לעשות את הטוב ביותר, אבל זה נמדד אחרת אצל כל שחקן. אם נרדד ונפשט רגע את הדברים: המדינה רוצה איזון תקציבי, משרד הבריאות רוצה לפתור בעיות לוגיסטיות וקופות החולים רוצות להעניק טיפול במציאות בה אין מספיק מקומות אשפוז. בתוך המערכת הזו, שנמצאת ברעב, נמצאים אנשי הצוות הרפואי בקו הראשון וצריכים למצוא את הדרך לאזן את המצב לטובת המטופל והמטופלים שמחכים. בין הפתרונות האפשריים יש צורך בשיפור השיקום בקהילה ולשם כך יש צורך בחיזוק השירותים הנלווים החיוניים לשיקום, כמו: עובדים סוציאליים, קלינאי תקשורת, פיזיותרפיסטים ומרפאים בעיסוק," מסכם ד"ר בורשטיין.
