אחד הדברים שלא רציתי לחשוב עליו הוא מה יהיה אם אבא מתישהו יאבד את הכשירות. ניסיתי להדחיק את זה, להזכיר לעצמי שממילא אין לו רכוש, אבל זה טרד את מנוחתי. לפני הקורונה, כאילו העולם מנסה לרמוז לי משהו, הוזמנתי להרצאה על כשירות משפטית וייפוי כוח מתמשך, ממש באותו השבוע העלתה אחותי את הנושא בשיחה. החלטתי להתעמק בנושא. מהר מאוד הבנתי שאני לא רוצה שנגיע חלילה למצב בו בית המשפט ממנה אותנו כאפוטרופוסיות ושחלון ההזדמנויות לייפוי כוח מתמשך של אבא הולך ונסגר.
הכל היה ברור לי חוץ מדבר אחד - האם אבא באמת עדיין כשיר? בסוף החלטתי לקפוץ למים. כל מה שנותר היה למצוא הזדמנות כשאבא לבד איתי ונינוח. זה קרה מהר יותר משציפיתי, העליתי את הנושא בחשש אבל אבא היה קשוב, ממוקד ובעיקר הסכים עם כל מה שאמרתי. כמובן שהתנהגות כזו מיד מייצרת אצלי את החשש שאבא רק מנסה לרצות אותי ולכן מצאתי את עצמי תוהה. כך או אחרת פניתי אל עורך הדין וציינתי בפניו את החששות שלי והוא הסביר שממילא אבא יצטרך אישור מגריאטר ובנוסף גם יעבור שיחה ארוכה עם עורך הדין לביסוס הבנתו. נרגעתי.
אז פרצה הקורונה, נאלצנו לדחות הכל. נוסף לחששות הקורונה, לריחוק, להסתמכות על תקשורת מרחוק, נוסף החשש של הזמן המתקתק – האם חלון ההזדמנויות של ייפוי הכוח המתמשך ייסגר? האם מצבו של אבא ידרדר? יום אחרי יום והחששות המנקרים. כשהחלו ההקלות מיד פניתי לקבוע תור לגריאטר, התורים ארוכים, עוד שלושה שבועות המתנה.
נוסעים לגריאטר לקבל אישור
הגיע היום המיוחל, אני בדרך לאבא, שגרת מפגש:
טלפון בערב - להזכיר
טלפון בבוקר - להעיר
טלפון בתחילת הנסיעה – לוודא שהתעורר
טלפון רבע שעה לפני הגעה – לוודא שהתארגן
טלפון חמש דקות לפני הגעה – לבקש שירד
טלפון מתחת לבית – הוא לא שם, מזכירה שוב מסכה וכרטיס קופת חולים
עשר דקות אחרי – טלפון "אבא אני ממתינה לך למטה, מה קורה?", לרגע משתררת דממה ואז אבא עונה: "חבל שלא התקשרת, הייתי יורד". זהו, לרופא כבר נאחר. הוא מגיע, נכנס למכונית מתנשף, מזכירה לו לשים חגורה, כי הצפצוף האזהרה של הרכב לא מפריע לו.
מגיעים לקופת חולים, אני מגלה שאין לו מסכה. מבקשת ממנו לשבת בפתח של הקופה, נוסעת למצוא חניה, חוזרת בריצה אחרי גיחה לבית המרקחת לקנות מסכה, מוצאת אותו יושב עם חבילת סוכריות שקנה בקיוסק ולועס אותן אחת אחרי השנייה. אבי סוכרתי, זו בעיה, אבל זה לא הזמן לזה עכשיו. אני נותנת לו מסכה, עוזרת לו לחבוש אותה ועולים לקופה. הרופא מחכה לנו, אנחנו באיחור של רבע שעה, מזל שהתור מוזמן לחצי שעה, כך שאיבדנו רק חלק מהזמן שלנו.
בדיקה של רופא גריאטרי, או הערכה גריאטרית כוללת מבחן קוגניטיבי, זו הפעם השנייה שלנו ולשמחתי מצבו של אבא יציב ולא השתנה בהשוואה לשנה שעברה. הבעיות לא השתנו, הוא עם בעיית זיכרון, חשיבה קונקרטית, בעיית התמצאות בזמן ובמרחב, אבל מנהל שיחה נורמטיבית ומגלה הבנה. יש אישור רופא.
אני נוסעת עם אבא לביתו, בדרך מפטפטים, אני מסבירה לו שקבעתי פגישה לעורך דין יחד עם אחיותיי ושיש עלות כספית לחתימה על ייפוי כוח מתמשך, שכר טרחה לעורך הדין. אבא נבהל. כשמדברים על כסף הוא חושש. אני מרגיעה, מסבירה לו שזה לא בזבוז וזה חשוב וקובעת אתו. הוא מבקש לחזור הביתה רוצה לישון. כל הזמן רוצה לישון, זה כבר הרבה מעבר לתחביב אצלו.
יום החתימה
הגיע היום הגדול, שגרת איסוף אבא, הפעם באחריות אחותי הקטנה, נפגשות אצל עורך הדין. אבא משתף פעולה, נינוח, שקט, ברור ומבין עניין. רוצה שבנותיו יהיו מיופות כוח ובשעת הצורך ינהגו לפי החלטותיהן. מנהל שיחה עם עורך הדין, עונה בצלילות על שאלותיו, אין לטעות - יש הבנה. נראה שכל כך קל לו לוותר בכל מה שקשור לאחריות על עצמו. הפגישה ארוכה, מעל שעתיים וזה מעייף אותו, ברור שהוא רוצה שזה יגמר כבר, אבל הוא מתנהג למופת.
בדרך הביתה אחותי מספרת שהוא התלונן על הזמן הארוך של הנסיעה והישיבה אצל עורך הדין. לא שואל שאלות, לא מתעניין במשמעויות. אבא שלי האיש החזק, הקולני והעקשן, האיש שאי אפשר להניאו מדרכו, כבר לא ממש שם. היום אבא שלי חסר דרך, שקט ונותן לאחרים להוביל אותו. אפשר לחשוב לרגע כמה יפה וכמה נעים שככה הוא סומך על בנותיו, אבל אני לא מצליחה שלא להיות סקפטית ולחשוד שפשוט לא אכפת לו, כל עוד הוא לא אחראי. כמה עצוב.
אחרי שלושה ימים קבלנו את ייפוי הכוח המתמשך עם הודעה מעורך הדין שמאחלת לנו, שהלוואי ולא נצטרך להפעילו. מחשבות טובות, זה תמיד נעים לחיות ולחשוב חיובי, זה מקל עלי ולו במעט להתמודד עם כל הסיפור הזה. אני חושבת שעכשיו יותר טוב לי פשוט לא לחשוב בנושא, דיה לצרה בשעתה ואפשר לקוות שאם תתרחש, נדע לזהותה בזמן. אבל עכשיו, עכשיו בכל זאת אפשר קצת לנשום לרווחה ולזכור שבכל זאת השורה התחתונה היא שאבא סומך עלינו ויש בזה סוג של נחמה.
