עד לפני שנתיים הייתי היחידה בין כל החבר'ה שלא היו לה "סיפורי הורים" שפתאום הפכו קשישים שזקוקים לתמיכת הילדים. בהנחה שאפשר לכנות אנשים בגילי "ילדים", בכל זאת אנחנו מועמדים בעצמנו להיות אוטוטו קשישים.
מצאתי את עצמי בגיל שבו כל מפגש עם חברים מוקדש בחלקו לאוורור הצרות בטיפול בהורים הקשישים. זה מדבר על אב שחלה באלצהיימר וזו על אמא שהולכת ומסתגרת, פתאום מתייעצים איפה קונים חיתולים למבוגרים איך מחפשים מטפלת סיעודית, או מה עושים במבחני תלות. למרות שזה מרגיש שלא מזמן עוד דיברנו על איך היו הילדים בטיפת חלב.
עד לפני שנתיים לא הייתי בתוך המעגל הזה והוצאתי את עצמי מהכלל בשמחה. אמא היתה כמעט בסוף שנות ה-70 ומתפקדת נפלא ועם אבא, כמעט 80, שעד אז חשבתי שהוא פשוט רק זקוק לקצת עזרה כי בדיוק עבר לגור לבד אחרי שנים של מערכת יחסים רעילה. לא היה לי חלק בשיח הטיפול בהורים, הייתי על תקן מקשיבה והוצאתי את עצמי מהכלל בשמחה.
למעשה עד לפני ארבע שנים בקושי הייתי בקשר עם אבא שלי, טלפון אחת לכמה זמן, מפגשים ספורדיים לאורך השנה. זה עבד לנו, הוא מעולם לא היה אבא או סבא והסידור עבד יופי. שנים קראנו לו בבית "אלכסנדר המאושר", הוא בנה קריירה על דאגה לעצמו ולעצמו בלבד וכולנו למדנו לחיות עם זה.
אלא שאז מערכת היחסים הארוכה שלו התפרקה ומכל האנשים הוא פנה אליי. כשעבר דירה נראה היה לי שזה הגיוני שהוא קצת מבולבל, בכל זאת הוא היה בן כמעט שמונים. שזה הגיוני שיצטרך עזרה בסידור את הדירה השכורה והקטנה שלו, בעריכת הסידורים, התיאומים והקניות ונרתמתי בשמחה.
שנה אחרי ולא היה מנוס מלהבין שזה כבר לא ממש עזרה "בקטנה", אחיותיי ואני ערכנו תורנות של בישולים וכביסות מדי שבוע, כל נסיעה שלו לוותה בטלפון כדי שאעזור לו להבין איך לנסוע, כל החלטה, כל פעולה, הכל בליווי טלפוני. לא הרבה אחרי החלו להתברר הבעיות הכלכליות והבעיות הבריאותיות. התחלנו לעזור כלכלית מדי חודש בחודשו.
הרגשנו שלמרות שאבא מתפקד, הוא הולך ומשתבלל. ביקרנו אותו אחת לשבוע, אבל הוא פחות ופחות יצא מהבית. לקחתי אותו למועדונית קרובה, הוא סירב לחזור לשם. מצד אחד התלונן על הגוף שמזדקן ומצד שני סירב לראות בעצמו זקן. הוא הלך והתבודד, מצא נחמה בהאכלת חתולים בחצר. ניסינו לעורר אותו, אבל הוא רק שקע. מיום ליום ומבלי שאשים לב יותר ויותר אחריות עברה אליי, יותר ויותר שעות שבועיות הוקדשו לאבא.
התחלתי בירור רפואי, ניסיתי להבין את ההשתבללות הזו רפואית, מהר מאוד מצאתי את עצמי מסיעה הלוך וחזור לרופאים, קונה תרופות, מסדרת תרופות, מנקה, מוציאה אותו לקפה שיראה קצת עולם, פונה עבורו לביטוח לאומי בניסיון לאשר השלמת הכנסה.
ברגעים המועטים שחשבתי על זה פטרתי את כל המצב בעובדה שאבא שלי מעולם לא נודע בלקיחת אחריות על משהו, גם לא על חייו. תמיד היה תלוי בנשים בחייו, אף פעם לא עמד על רגליו וקיבל כמובן מאליו כל מה שעשו בשבילו.
לרגע לא חשבתי שבעצם אני עוברת את טקס האש במעבר מלהיות הילדה שלו, לפחות על הנייר, לבת המטפלת שלו בעוד שהוא עובר מאבא לילד. עוד לא הבנתי אז שגם אני נכנסתי למעגל בני המשפחה המטפלים. עוד לא ראיתי בזה תפקיד, לא מצאתי זמן להגדיר, פשוט תקתקתי משימות כי זה מה שהיה צריך לעשות.
אחר כך הגיעו הימים שבהם הוא הרגיש לא מאוזן, עצוב, אולי אפילו חרד. הזיכרון הלך והדרדר והחיבור למציאות נעשה לעיתים רופף. הוא התחיל לבכות כמעט מכל דבר וחווה שינויים גדולים במצב הרוח. הפסיכו-גריאטרית המליצה להתחיל כדורים לאיזון מצב הרוח. זה עזר מעט אבל המצב כבר היה די ברור – אבא מדרדר קוגניטיבית.
אבא שלי עדיין לא סיעודי. בשנתיים האחרונות הוא עבר לגור עם בת זוג חדשה. הוא מתפקד פיזית, אם כי הוא חלש. הוא שוכח כל הזמן את ה"כאן" וה"עכשיו" ויש לו ימים טובים יותר וימים מחוברים פחות. אני לעומת זאת בת משפחה מטפלת יום-יום, שעה-שעה. מה שהיה היה, ומה שיהיה בידיים שלי.
