המחיר האישי של הקורונה: הבדידות

אני מוצאת את עצמי מחפשת דרכים להילחם בבדידות ולשמור על אבא מקורונה ואני לא לבד. כל הנחיה חדשה מדרבנת למצוא פתרונות, זה לא פשוט אבל כדי לסייע לאבא אני מוכרחה להיות יצירתית

כולם מדברים על "שגרת קורונה", אבל בואו נודה על האמת – שגרה זה לא. למעשה זו תקופה שבה צריך כל הזמן לאלתר ובמיוחד מול האוכלוסייה בגיל השלישי, לפחות עד שנלמד לחיות עם הקורונה.

אבא לא מקל על ההתנהלות מולו, הוא לא טכנולוגי ואי אפשר לתקשר אתו בזום, בוואטסאפ, במייל, או בכל אמצעי טכנולוגי אחר. הוא יודע לתפעל את הטלפון ה"טיפש" אך ורק לשיחות, אפילו הודעות טקסט הוא לא קורא. זה משאיר רק שיחות טלפון ומפגשים פנים אל מול פנים. אבל גם זה לא פשוט – כי לא תמיד הוא עונה לטלפון, וכשהוא כבר עונה קשה להחזיק אותו לשיחה ארוכה וגם במפגשים פנים אל מול פנים בביתו, הוא חותך למיטה אחרי זמן קצר. להגיד שזה מתסכל לא יתחיל לתאר את התחושות. זה נעשה אפילו יותר קשה בזמן קורונה.

אבא משתף פעולה בהליכה לרופא ולבדיקות רפואיות. טיפולים, תורים ובדיקות הפכו לדרך הקלה להוציא אותו מהבית, אלא שבינתיים ההנחיות הן להימנע ממה שאינו מחויב המציאות. גם אחרי שהצלחנו להוציא אותו מהבית, כל מה שהוא רוצה זה לחזור, אלא אם כן מציעים לו לשבת בבית קפה או מסעדה, עוד נקודה בעייתית בזמן קורונה.

הקורונה כזרז להידרדרות של אבא

ממפגש למפגש אני רואה את הירידה בתפקוד של אבא צוברת תאוצה: הוא בקושי הולך, אחרי מספר צעדים הוא מתנשף וזקוק למנוחה, מרבה לישון, אוכל בצורה לא מבוקרת ולא מתעניין בכלום. לא תכניות טבע, לא סרטי פעולה, לא תשבצים, או עיתון ואפילו לא משחק שש-בש שפעם כל כך אהב. האיש שחיכה לקיץ כמו דג מחוץ למים כדי לשוב לבריכה ולים, חי על אוטומט והולך ומשתבלל לתוך חוויית שינה לא נגמרת – הבריחה האולטימטיבית.

זה מייאש, רק שבתוך ההתמודדות עם מה שקורה איתו, גם אני קיימת ומתמודדות עם חל"ת, חוסר וודאות וחששות. אני לא במיטבי, הוא לא במיטבו והתקופה מוזרה. זה מסתובב לי בראש כל הזמן, מחפשת דרכים לשבור את ההשתבללות שרק מעצימה את הירידה הקוגניטיבית, מנסה להילחם עליו למרות שנראה שהוא כבר הרים ידיים.

חברות היא למעשה רשת תמיכה

אני מחפשת השראה בחוויות של החברות שלי, שרובן כבר סבתות ורובן כבר טיפלו או מטפלות בהורים שהגיעו לגיל השלישי, חלקם בטוב וחלקם לא כל כך טוב. אני מכירה את זה מהוריי – הפער בין אבי אמי בלתי נתפס. עד הקורונה אבא שלי לא תפס יותר מדי מקום בשיחות עם חברות. ככל הנראה השיחות עם אישי ואחיותיי סיפקו לי את התמיכה הדרושה, אבל הקורונה טרפה את הקלפים. מצאתי את עצמי כל כך מוטרדת שהנושא עלה מעצמו, זה לא מפתיע שכולנו מוטרדים בניסיון למצוא את הדרך לחיות בצד הקורונה ולא בצלה. 

חברה אחת הכניסה לביתה את המשפחה של בתה הבכורה כדי לשמור על הגרעין המשפחתי: סבא וסבתא, הבת, בעלה והנכד. הם נמנעים מהעולם וחיים בבועה שלהם. זו בהחלט דרך להתמודד, להם זה מתאפשר, כי כל המבוגרים עובדים מהבית ועושים משמרות על הנכד. לא פשוט, אך זה שומר אותם חיוניים ושמחים.

חברה נוספת שלי נפגשת עם אמה רק בחוץ. הן שומרת מרחק של שני מטר ועוטות מסכה בכל המפגשים. כך שפעמיים בשבוע הן נפגשות, מדברות ואוכלות יחדיו ארוחת צוהריים מפנקת שהבת מביאה לאמה. חבר מספר, שהוא מגיע לאביו פעם בשבוע בשעות הבוקר המוקדמות והם יוצאים למסלול הליכה קצר שמסתיים בישיבה בגינה הציבורית הסמוכה לבית אביו. חברה אחרת ארגנה לוח תורנות של שיחת וידיאו פעם ביום של אחד מבני המשפחה עם אמא שלה בווטסאפ, אחרי שלימדה אותה להשתמש באופן בסיסי באפליקציה. כל בן משפחה מקבל רשימה של נושאים או פעילויות אפשריות לשיחה.

להילחם בבדידות

הצורך בקשר האנושי, תוך שמירה על ההנחיות, מניע את כולם. לתחושתי הפגת הבדידות של הקשישים חשובה לא פחות מהמאבק בקורונה. אמנם בדידות מביאה עמה קשיים בכל גיל, אבל בגיל המבוגר היא קשה יותר. הבדידות שיצרה הקורונה מרגישה לי אפילו יותר מהותית. אמא שלי מספרת לי בשיחות שהיא כל היום מנקה ומחפשת עיסוקים מטופשים בבית. אמי אישה פעילה, אך הבדידות והריחוק החברתי קשים לה מאוד. למזלה היא יודעת להעביר את הזמן בשיחות טלפון ארוכות, בזום, בוואטסאפ ובפייסבוק. רק שלא כל האנשים בגיל 80 פלוס מסוגלים לזה.

גיליתי שאפשר לתקשר עם אבא בדרך אחרת. להיפגש בחברותא, תוך שמירה על הכללים ולנהל לידו שיחות. הוא לא מתערב הרבה, אבל מקשיב ומגלה עניין. אני מנסה ליזום יותר מפגשים עם אחיותיי ואתו ביחד, כדי שתיווצר החברותא. מספיק שיש אדם נוסף אתי כדי שהוא יגלה עניין בשיחה, זה פתרון מינימלי אבל מאפשר לי להיות עם היד על הדופק.

השבוע בשיחה משותפת, הציעה אחותי הקטנה להתחיל להשמיע לאבא שירים מהתקופה שהיה צעיר, שירים ישראלים משנות החמישים והשישים ולראות איך זה עובד. יכול להיות שהמוזיקה תוביל אותו למחוזות מוכרים ותסייע לו להיפתח קצת בחזרה לעולם. החלטתי שזה הפרויקט הבא שלי – לדאוג לאמצעי האזנה עבורו בביתו. זה מוכרח להיות פשוט וזמין כדי שאבא ישתמש בזה. אני עדיין מנסה להחליט מה הכי כדאי.

הכל בגדר ניסוי וטעייה ובעצם גם תהייה, אבל העיקר לא להתייאש, לעשות, לנסות ולהיות יצירתי.