שומעים הרבה אנקדוטות על ADHD ועל איך היא הופכת אותך ליצירתי יותר, מסוגל לעשות ריבוי-משימות, אדם תוסס ומסעיר שהוא "מסמר הערב". זה נחמד ולפעמים אפילו נכון. אבל אני לא כאן כדי לדבר על החלק הזה של ADHD.
ברוב הימים אני מתמודדת בסדר. החיים עם ADHD לא קלים, אבל בעזרת הכלים המתאימים לניהול הבעיה – כמו, בין היתר, למלא אחר תכנית הטיפול שלי ולעבוד עם הרופא שלי - יש ימים בהם אני מרגישה חיובית, במצב רוח טוב, מרגישה שאני מתקדמת.
אבל לא כל יום הוא יום טוב. למרות שכלי ההתמודדות שלי עוזרים לי לרוב להתאזן, מבליחים להם גם ימים רעים. בימים הרעים אני כמו פקעת של חרדה, מותשת מהמאמץ להספיק הכל ועם זאת לא מצליחה להשיג שום דבר. בקיצור, אני אומללה. כמו כל דבר אחר בחיים, מה שעולה חייב גם לרדת. בזמן שאני כותבת את הדברים האלה מצבי מתדרדר וזה מתסכל.
הוצאה לפועל של משימות הופכת לבלתי אפשרית
אני כותבת במשרה מלאה, וכמו כל כותב אחר בעולם, חיי נשלטים על ידי דדליינים. למרבה הצער, המוח הלוקה ב-ADHD מתקשה לנהל משימות ומעדיף דחיינות. כך שכשיש לי תקופה קשה במיוחד של ADHD אני לא מסוגלת לעבוד.
צפיתם פעם בתכנית טלוויזיה בה יש למישהו חוויה חוץ-גופית? ככה זה מרגיש.
החלק הרציונלי שבי, שיודע שעליי לתפקד כדי להצליח, עומד מחוץ לגופי, צורח, בעוד אני עסוקה בדחייה, רואה פרקים של סדרות ברצף וחוקרת באינטרנט אינסוף נושאים שאין להם שום קשר לעבודה שלי. לא משנה מה אעשה, המוח שלי לא מסוגל לשתף איתי פעולה, וזה מוציא מהדעת.
בזמנים כאלה ההערכה העצמית שלי צונחת. אחרי הכל, בלתי אפשרי לא להרגיש חסרת אחריות ועצלנית כשאת עושה הכל חוץ ממה שאת צריכה לעשות. כאן נכנסת לפעולה קללת ה-ADHD. את אדם משונה במקצת אך בעל יכולות, ואז המוח שלך לוחץ על הבלמים, ואת נאבקת עד שהם יתוקנו.
העצבנות מרחיקה את כולם
כשעוברים תקופה כזאת, בוודאי נחמד כשיש כמה חברים שאפשר לסמוך עליהם, לא? חברים וחברי משפחה תומכים זה דבר נהדר כשאת עוברת משבר נפשי. הבעיה היא שכשאני במצב הזה אני כלואה בתוך הגיהינום הפרטי שלי. אני כל כך עצבנית וכעוסה שאני הופכת לאדם שלא נעים להיות בקרבתו. אני סופר-רגישה, נפגעת בקלות ודי בטוחה שאף אחד לא רוצה להיות בסביבתי.
פעם אחת, כשהייתי במקום די רע עם הפרעת הקשב שלי הזמנתי חברה לבלות איתי קצת זמן מתוך מחשבה שזה יעודד אותי. אבל במקום לבלות איתה ביליתי את כל היום בלקטר ולדאוג לגבי כתבה שחיכיתי עד הרגע האחרון בשביל לכתוב ואז התפרצתי עליה בכל פעם שהיא קטעה אותי. לא כך רציתי שיעבור היום. הייתי צריכה להתרחק קצת כדי לחזור לכתבה עם נקודת מבט רעננה, אך באותו רגע לא יכולתי שלא להתמקד בכל הדברים שדחיתי ולא הצלחתי ליהנות מהזמן עם חברתי.
אשמה שולטת בעולמי
קשה מאוד לשוחח עם אנשים על האתגרים הייחודיים של ADHD כי לרוב אנשים פשוט לא מבינים את זה. זהו המקור האמיתי של הבושה עם ADHD. איך מסבירים למישהו שלמרות הרצון שלך להשלים משימה ולמרות שאת מבינה את חשיבותה, את פשוט לא מסוגלת להתרכז במשימה, למרות כל מה שניסית? זה נשמע סותר לחלוטין, ואנשים בדרך כלל בטוחים שאת פשוט מגזימה.
בסופו של דבר את מגיעה למקום בו את מרגישה אשמה על היותך מי שאת ומתביישת בכך שאת לא מתפקדת טוב יותר. כשאנשים מרגישים בושה הם נסוגים, והבדידות והבידוד יכולים להוביל להתקף חמור של דיכאון. זה באמת מדכא לא להיות מסוגלים לעשות את מה שאתם יודעים שאתם חייבים לעשות. והפחד שלא אוכל לעשות זאת הוא נוראי.
בימים הכי גרועים שלי, אני לא עושה כלום ושונאת כל רגע מזה. אני אומרת לעצמי שאני פשוט צריכה לנוח, שברגע שאשן לילה שלם כמו שצריך או אפסיק לדחוף את עצמי כל כך, ארגיש יותר טוב. בדרך כלל אחרי שבוע של זה אני מבינה שזה לא עובד ואז אני מבינה שזה פשוט התקף ADHD.
הפרעת קשב שלי אף פעם לא חולפת אבל היא כן מחמירה בתקופות של לחץ או כשאני מרגישה מדוכאת או חרדה. זה כאילו שהשילוב של כל אלה הופכים אותי לאדם אומלל ומוגבל שנראה ומתנהג שונה לגמרי מאני האמיתית. זאת הרגשה שהאני האמיתית לכודה איפשהו בפנים, כמו בת ערובה של ה-ADHD שלי. לא משנה כמה חזק אני דופקת על הדלתות ומנסה להימלט אני לא יכולה לצאת.
זה עינוי והרבה פעמים יש הרגשה שאין לזה פתרון. אני מבלה זמן רב בפחד מהתקופות המשביתות האלה וכשהן מגיעות אני מרגישה כאילו הן לעולם לא יעברו. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להישאר במקום ולנסות לעשות מעט ככל שאני יכולה, עד שהמוח שלי ישחרר אותי שוב מהשבי. אני מקווה שזה יקרה בקרוב.
מקורות:
