יוסי שמש הרגיש מצוין. חוץ משיעול קטן וטורדני שלא עזב אותו במשך מספר שבועות. הבוס שלו היה זה שדחק בו ללכת להיבדק. רופא המשפחה נתן אנטיביוטיקה לשלול דלקת ריאות וכשלא השתפר מצבו נשלח לצילום ריאות. ימים ספורים לאחר מכן הוא קיבל את הבשורה – סרטן ריאה מפושט עם מוטציה נדירה. לאשתו רמזו שאין לו עוד הרבה זמן לחיות – אבל איילת, המשפחה והחברים התגייסו לשנות את הסוף ולהפוך אותו לסוף טוב. ועדיין, הוא משתף- הפחד תמיד שם. על אף הפחד, יוסי מתנדב בעמותה הישראלית לסרטן ריאה, הוא מייעץ לחולים ולבני משפחותיהם, מסייע בגיוס כספים ותרופות ועל אף הקושי הנפשי הגדול הוא נשאר אופטימי.
אתה יכול להניח ולחשוב שתרגיש את הרגע בו הגוף שלך מחליט לפעול כנגדך. אבל לא – אצלי לא הרגשתי כלום. הרגשתי נהדר, התאמנתי כל שבוע בכפר המכביה ובחדר כושר, הייתי עושה הליכות ויום אחד הבוס שלי הסב את תשומת לבי לשיעול קטן וטורדני שלא עזב אותי במשך חודש וחצי. הוא גם אמר לי שרזיתי ושכדאי שאלך להיבדק רק על מנת להיות בטוח שאין לי דלקת ריאות. עזבתי באותו הבוקר את העבודה וניגשתי לרופא המשפחה שלא אבחן דבר חריג, רשם אנטיביוטיקה וכשהיא לא הועילה הפנה אותי לצילום ריאות. ואז הגיעו התוצאות - גידול עצום בן 10 ס"מ בריאה הימנית. מיד אח"כ הופניתי לבדיקת סי.טי שגילתה גרורות בעצם הבריח, על קרום הלב והצלעות ופיזור נרחב בריאה - אז איך זה יכול להיות שאני מרגיש כל כך רגיל?
"אני מקפיד להזכיר לעצמי שאני מוקף באהבה ותמיכה גדולה בין היתר גם של אשתי ושני ילדיי המדהימים שהיו מעורבים תמיד ומקפידים להכין לי על בסיס יומי שייק בריאות (נוראי יש לציין) לצד מיני פירות של נסים ונפלאות ונבט עשב החיטה שאיכשהו מוצא תמיד את דרכו אליי."
אובחנתי עם סרטן ריאה בשלב 4 גרורתי מסוג 'תאים לא קטנים',סרקומטואיד ועם מוטציה נדירה - אבחון נדיר בדיוק כמו שמתאים לי, לא קשור לעישון שחטאתי בו מעט בעבר ולא נתיח בגלל האזורים הבעייתיים שלו. בפרק הזמן רווי ההלם הזה, אין מקום להתאבל או לבכות איך זה קרה דווקא לך. רופא הריאות הראשון שפגשתי עודד אותי שהשד לא כל כך נורא, אפילו יצאנו ממנו אופטימיים קלות, אבל כירורג החזה שפגשנו פוצץ את הבועה. זה היה אחרי שתי ביופסיות תחת סי.טי שעברתי (סיוט לכשלעצמו בלשון המעטה), הוא הסתכל עליי ואמר לי "חבר, אתה בקטסטרופה – זה גידול אלים ביותר ובלתי נתיח לחלוטין". באותו הרגע הרגשתי שאני מתמוטט. אשפזו אותי בדחיפות להתחלת סבב טיפולי כימותרפיה שלא הועילו ואחרי התייעצות בין הרופאים בבית החולים המליצו לי על הליך של 30 הקרנות רוחביות – מאוד לא סימפטי ואפילו מסוכן מחשש למחלת ריאות קרינתית מייסרת (לטענת כל חוות הדעות הנוספות אצל מיטב הרופאים שהלכתי אליהם, בעקבותיהן בחרתי שלא לעבור את ההקרנות).
העדפתי לא לדעת מה יש לי
בשלב הזה איילת כבר הקימה חמ"ל בבית שלנו. כולם התגייסו – המשפחה והחברים – זרוע אחת קראה מחקרים, השנייה חיפשה את הרופאים הכי טובים שיש בארץ ובעולם, השלישית לקחה את נושא הספורט לידיים – כל יום היתה קבוצת חברים שלקחה אותי להליכה (לעיתים נשאו אותי ולאט לאט התהלכתי בעצמי ללא עזרה) וזרוע נוספת טיפלה בעניינים הכלכליים. אז התחילה ההתמודדות האמיתית עם המחלה. תמיד הייתי ידוע כ"קונטרול פריק", הייתי פעיל חברתית, יו"ר ועד ההורים בבתיה"ס, תמיד נחלץ לעזרה והתנדבתי המון - ופתאום – אני פאסיבי וכולם פועלים למעני והדבר הראשון שהרגשתי היה בהלה גדולה. העדפתי לא לדעת בדיוק מה יש לי וכל יום, כמה פעמים ביום, אמרתי לעצמי מול המראה שאני לא חולה ושהכל בעצם טעות אחת גדולה. בכל חוות דעת נוספת שהגענו אליה הקפדתי לצאת מיד אחרי שהרופא ראה אותי. הסכמתי מראש לכל טיפול ועצה אבל לא יכולתי לשאת את הדיון על מצבי ועל העתיד כי הרי מבחינתי אין לי דבר!. באותו הזמן אשתי שוחחה עם אחת האחיות בביה"ח שרמזה לה שהגיע הזמן להתחיל לדאוג לעצמה כי מניסיונה אין לי עוד הרבה זמן. היא כמובן לא סיפרה לי על כך אז, אבל השיחה הזו רק דרבנה אותה להילחם לצדי ולמעני בכל הכוח.
הימים לפני ואחרי קבלת תוצאות הבדיקות אלו הימים הקשים ביותר
לבסוף מצאתי את האונקולוג מומחה ריאות שמלווה אותי מאז, ששלח אותי לבדיקות גנטיות מקיפות ביניהן ביופסיה נוזלית גארדנט 360 במטרה לזהות את הטיפול הביולוגי/אימנותרפי המומלץ בהתאם לאופי וסוג הגידול. באותה תקופה התוודעתי לארגון 'חברים לרפואה' המדהים והתחלנו באמצעותה לפעול לגיוס כספים נוכח המצב הכלכלי שנקלענו אליו. התחלתי טיפול ביולוגי שעבד מצוין ולרגע, רק לרגע נכנסנו למצב של רגיעה. המתנתי בבית דרוך לתוצאות בדיקת הפט סי.טי השנייה והייתי משוכנע שיהיו שוב חדשות טובות. כשפתחתי אותן חשכו עיניים – כל ההטבה עצרה והחלה החמרה. עד היום, הימים שלפני הסי.טי ואחריהם עד לקבלת התשובות הן התקופות הקשות ביותר שמצליחות לערער אותי לחלוטין, להתכנס בתוך עצמי ולהיכנס לחרדה עצומה. שפר מזלי ואחד מחברינו הטובים הוא פסיכיאטר בחסד עליון, שמלווה אותי מאז והיה זה שעזר לי לקום שוב על רגליי באותם ימים חשוכים.
חלון ההזדמנויות המיוחל
התחלתי טיפול ביולוגי ואימונותרפי משולב ואח"כ המשכתי בטיפול אימונותרפי בלבד. ואז הגיע הרגע המיוחל - נכנסתי לרופא שלי וחיוך ענק עלה על פניו – הבדיקה הראתה כי הגידול הצטמצם, הגרורות החלו להיעלם ואחרי התייעצות עם מומחה לניתוחי ריאות הוחלט שהגיע חלון ההזדמנויות לניתוח. זה היה ניתוח פתוח דרך הגב בו הוציאו את האונה העליונה של הריאה הימנית, בלוטות נגועות ו-2 צלעות, ולתדהמת המנתח אחרי שלושה ימים כבר שוחררתי לביתי להמשך הטיפול והקרנות ממוקדות. מצד אחד אתה שרוי בכאבים מטורפים - למעלה מחצי שנה לא יכולתי לשכב במיטה ולא ידעתי לילה או יום, ומצד שני הייתי בעננים חיכיתי לרגע הזה שהגידול יצא ממני ואדע שאני נקי. אבל כשלושה חודשים אחרי הניתוח התחלתי להרגיש זוועה. הכאבים באותה תקופה היו בלתי נסבלים ואיתם הנפש שעברה טלטלה קשה מנשוא. כיום, אני מטופל יום יום להקלה על הכאבים הקשים והצלקות הנפשיות והחשש הגדול מחזרתה של המחלה נמצא שם תמיד, מערער את הנפש ומפיל לתהומות.
אבל אני מקפיד להזכיר לעצמי שאני מוקף באהבה ותמיכה גדולה בין היתר גם של אשתי ושני ילדיי המדהימים שהיו מעורבים תמיד ומקפידים להכין לי על בסיס יומי שייק בריאות (נוראי יש לציין) לצד מיני פירות של נסים ונפלאות ונבט עשב החיטה שאיכשהו מוצא תמיד את דרכו אליי. ההתמודדות מול הילדים הייתה מורכבת יותר כי מולם ניסיתי תמיד להפגין הרבה יותר כוחות ממה שבאמת היו לי, אבל אני אכן מאמין שאם נחשוב טוב יהיה טוב. על אף שאי אפשר להתעלם מהדקות האלה שאתה נמצא לבד עם עצמך והמחשבות הרעות מוצאות דרכן אליך. בתהליך זה התוודעתי לפעילות העמותה הישראלית לסרטן הריאה ומאז התחיל הרומן שלי עם העמותה - אני מייעץ טלפונית לחולים ובני משפחות, מאפשר להם לפרוק ולשאול שאלות במיוחד בקבוצת 'חברים לנשימה' בה אני חבר. אני לא יכול לתאר לעצמי שמישהו יזדקק לעזרתי ולא אהיה שם בשבילו אבל היו מספר פעמים שנזקקתי בעצמי להפוגה אך בינתיים לא מסוגל לוותר על זה (פעיל חברתי אמרנו, לא?).
