אני מתפזר על המון דברים, מאבד עניין מהר, מתחיל דברים אבל לא בהכרח מסיים ועדיין יש מאחורי למעלה מ-10,000 שעות הוראה בפילוסופיה, אי אילו ספרים, אני אבא ומנהל תחום מדיטציה במכללת וינגייט ובעיניי זו לא הפרעה אלא הפריה של מוח יצירתי
בתיכון הייתי כתב נוער בראש 1, בצה"ל שירתי כקצין. למדתי רפואה סינית, שיאצו, רפלקסולוגיה, מסז' תאילנדי, מסז' שוודי וביו-אנרגיה. הייתי מורה לרייקי, טאי צ'י, מדיטציה ודהארמה. עבדתי במשק המשפחתי, כתבתי בעיתונים מקומיים ובאתרי אינטרנט, הייתה לי פינה ברדיו (עושים רוח), הופעתי בטלוויזיה וכתבתי ספרים. למדתי גיטרה, פסנתר, דג'מבה (תוף אפריקאי), ואני גם מנגן על מפוחית, דיג'ירידו ונבל פה, הלחנתי וכתבתי שירים והעברתי ערבי שירה בציבור. למדתי אומנויות לחימה שונות ומגוונות ואני אוהב לבשל. בעשרים שנות הוראה עבדתי גם עם אוכלוסיות מגוונות ומיוחדות, ילדים בסיכון, נוער, נפגעי נפש, קשישים, ניצולי שואה, חולי אלצהיימר ועוד. ב-15 השנים האחרונות אני מנהל תחום במכללת וינגייט וב-6 השנים האחרונות אני גם אבא לילד שגר כ-150 ק"מ ממני ומקפיד להיות נוכח בחייו. אה, כן, בעיני מומחים אני סובל מהפרעת קשב וריכוז, אבל לא רק שזה לא מפריע לי זה חלק בלתי נפרד ממי שאני, אדם שמתפזר על המון תחומים.
לא תשמעו ממני איך אחרי האבחון (אגב, בגיל 38) פתאום הבנתי מה היה "לא בסדר", כי לא היה משהו לא בסדר. לאורך השנים בניתי מנגנוני פיצוי - ביסודי המורים אהבו אותי, בתיכון הייתי עסוק בדברים שלי, בעיקר ככתב נוער ובשיעורים הייתי כותב מסות פילוסופיות והמורים היו מחרימים אותן. עד היום אני תוהה מה היה קורה אם רק אחד מהם היה טורח לקרוא את מה שהחרים, אולי היתה לי הזדמנות כבר אז ללמוד את מה שעניין אותי? נכון, לא עשיתי את כל 37 יחידות הלימוד שרציתי לעשות – סיימתי עם 22 יחידות לימוד, אבל זה אף פעם לא הפריע לי. בכל תחום שהתעניינתי בו מצאתי את הדרך שלי ללמוד.
את הצבא עברתי כקצין ותיפקדתי סבבה, לימדתי את עצמי לארגן דברים ומרבית הפרויקטים שלי לא היו ארוכים, כך שיכולתי לעבוד על כמה דברים במקביל ולהמשיך הלאה. האתגר האמיתי היה 4 שנות לימודי רפואה סינית, אבל גם כאן מצאתי את דרכי. נכון, אף פעם לא התממשה לי הפנטזיה שתהיה לי סבלנות לקרוא הכל, וקריאה לוקחת לי הרבה זמן ובטח אין לי יכולת לקרוא משהו שחוזר על עצמו, אבל לימדתי את עצמי טכניקות אחרות. אני מפשט דברים ויוצר דימויים ציוריים שעוזרים לי לזכור, את כל השמות באנטומיה הצלחתי ללמוד בעזרת הפשטה ציורית.
ADHD זה לא רק למידה, זה אורח חיים שלם בו המוח לא רגוע כי הוא כל הזמן חושב, עסוק בניתוחים ורעיונות. אנשים עם ADHD לא מסתדרים עם משהו שחוזר על עצמו, לכן שעמום זה לא משהו שאתה יכול להתמודד איתו, אם משהו משעמם עוברים לדבר הבא וזה תופס בכל תחומי החיים, אפילו במערכות יחסים. יש לנו יכולת ריכוז מוגבלת וצורך בגירויים אינטליגנטיים והרבה מרחב.
אני חי חיים מאוד עמוסים, בשעות שאני לא עובד אני לומד, אולי לעולם לא אעשה דוקטורט, אבל אני לומד, מתפתח ופועל מתוך תשוקה. אם יש משהו שעוזר לי למצוא את הריכוז, את הפוקוס, זו המדיטציה, אני מתרגל כבר 22 שנים. היא עוזרת לי להתרכז, אם כי אני עדיין לא יכול להתרכז כשיותר מדי אינפורמציה זורמת סביבי. טלוויזיה דולקת? תשכחו מזה, גם אם היא בכלל דולקת אצל השכן. כמה מדיטציה עוזרת? בואו נגיד שבגיל 39 החלטתי לעשות מבחן פסיכוטכני והוכחתי לעצמי שאני יכול לשבת מול מבחן כמה שעות.
אני אדם שצריך אתגרים, זה תופס בכל רמות החיים, יש לי הפריית קשב וריכוז ואני כל הזמן צריך עניין. אם הייתי ילד שגדל היום סביר להניח שלא הייתי מוצא לבדי את הדרך להתמודד, חוסר המודעות אז הביא אותי לחפש דרכים בעצמי. לא צריך למסגר מי שיש לו "הפרעת קשב וריכוז", צריך לתת לו מרחב, מקום והמון אהבה, הוא כבר ימצא דרך יצירתית להצליח.
אז אם אתם שואלים איך התשובה שלי פשוטה:
ידע הוא כוח – חשוב לקרוא בנושא וללמוד וגם לגלות בעיקר שאתם לא לבד ושיש עוד הרבה אנשים שמתמודדים ממש כמוכם
לא להיבהל מזה – זו לא מחלה, זו צורה שונה של חשיבה, זו לא בעיה, לא הוגן שצד אחד יגדיר מה נורמלי ומה לא, זו פשוט דרך חשיבה אחרת שאם נותנים לה מקום היא מחזירה בענק
אם אתם הורים לילדים בעלי ADHD, תראו להם שהאהבה שלכם היא ללא תנאי ולא קשורה להישגים.
לנסות לתרגל מדיטציה וגם אם קשה לנסות להתמיד וללמוד איך משחררים את עצמנו מכל ה"צריך וחייב" ורק לעקוב אחרי תנועת הנשימה בגוף ממקום לא של הכרח אלא של מנוחה בה הנשימה היא עוגן.
למצוא אפיקי יצירה – ליצירה יש המון דרכים לצאת, חשוב לא להחניק את היצירה אלא לפתוח לה אפשרויות
והכי חשוב – לזכור שזה בסדר שיש ימים מבורדקים, על קוצים או פשוט עייפים. לפעמים המלחמות הן אלה שקשות לנו, לכן חשוב לדעת לנוח ולשחרר כי זה יחזיר את האנרגיה לעשות.
