האם אתם זוכרים איפה הייתם ברגע בו החיים שלכם השתנו? זה יכול לקרות בן-רגע. אתם מקבלים שיחת טלפון, מדליקים את הטלוויזיה או מסתכלים בעיני אהובכם, ויודעים שמאותו הרגע הכל השתנה.
זה מה שקרה לי, אבל החיים שלי לא השתנו בגלל שיחת טלפון או אולטימטום. החיים שלי השתנו אחר-הצהריים אחד על ספת הפסיכולוגית שלי.
אבל זה בעצם הסוף של הסיפור שלי. בואו נתחיל בהתחלה.
אבחנה ראשונה, ואז עוד אחת
הייתי בת שבע בפעם הראשונה בה אובחנתי עם ADHD. באותו זמן הייתי רק ילדה קטנה עם ברכיים שמנמנות שמחכה שהשן שנשרה לי תצמח בחזרה. השנה הייתה 1991.
אם אתם חושבים שהיום יש סטיגמה על אנשים עם ADHD, זה קלי קלות לעומת הסטיגמה שהיתה אז. לילדים עם ADHD - ובמיוחד ילדים שחורים עם ADHD - התייחסו כמו לאאוטסיידרים. יכולת להיות או ילד חסר גבולות שמטפס על הקירות, או "זומבי" על תרופות.
אמא שלי פחדה מכך, ואפשר להבין אותה. היא רצתה לעשות את הכי טוב עבורי. היא לקחה אותי מיד לרופא הילדים שלי, רופא מבוגר ש"לא מאמין ב-ADHD", שאמר לה שהדבר הכי טוב בשבילי הוא לתת לי תחומי אחריות נוספים ומסגרת.
אזהרת ספוילר: זה לא עבד.
נריץ קדימה חמש שנים. אני בת 12 בכיתת מחוננים בחטיבת הביניים הציבורית. המורה שהייתה מודאגת מהפער בין היכולות שלי ובין ההישגים שלי, שלחה אותי להיבדק לגילוי הפרעת קשב בפעם השנייה - מבלי שאמא שלי ידעה על כך.
אמא שלי רתחה מזעם. כאישה שחורה ואם חד-הורית, היא התמודדה עם סטיגמות ואפליה בהרבה חזיתות. היחסים בין מערכת הבריאות האמריקאית והקהילה השחורה הם מורכבים. לא קשה להבין למה אנשים כמו אימא שלי עלולים להיות חשדנים כלפי רופאים או כלפי אבחנות שקשה להבין.
לשלוח את הילדה שלה לבדיקה ללא ידיעתה הייתה כמו סטירת לחי - כאילו המדינה יודעת יותר טוב ממנה מה הבת שלה צריכה. היא אמרה למורים הללו בתוקף שלא יבדקו אותי לשום דבר אחר ללא ידיעתה ושהם לעולם לא ישכנעו אותה לתת לי תרופות.
במשך שאר ה"קריירה" שלי בבית הספר נאבקתי כדי לשמור על ציונים סבירים במקצועות שלא הייתי טובה בהם במיוחד (מישהו אמר מתמטיקה?), בעוד שהצטיינתי במקצועות מהם לא ידעתי שובע (היסטוריה ואנגלית - אני מדברת עליכם). מורים פרטיים, מורים ואפילו ההנהלה התערבו כמה פעמים כדי לנסות לבדוק למה אני חווה כל כך הרבה בעיות. זה היה סיפור שנמאס לי כבר לשמוע בעצמי: היא מסוגלת לעשות את העבודה אבל הביצועים שלה נמוכים.
אף אחד לא ידע מה לא בסדר איתי. אני לא ידעתי מה לא בסדר איתי.
תפסתי את עצמי כעקשנית ועצלנית, בלתי מסוגלת להשלים אפילו את המשימות הבסיסיות ביותר. אף פעם לא שקלתי את האפשרות שהפרעת קשב היא הסיבה שהיה לי כל כך קשה להתמקד. חשבתי שאני סתם ילדה רעה.
הייתי נשארת ערה כל הלילה ומדברת עם חברות באינטרנט ובקושי יכולתי להישאר ערה בשיעורים. את רוב זמני ביליתי בחדר שלי, עם הדלת סגורה, שקועה בתוך ספר או בכתיבה. רציתי לברוח לחיים בהם לא יכעסו עלי תמיד על החדר המבולגן שלי ועל הציונים הגרועים שלי.
חלמתי ללמוד במכללה, שם אין מורים והורים שיושבים לי על הוריד ודורשים ביצועים שנראה שאני פשוט לא יכולה לעמוד בהם. ראיתי את המכללה כחופש וחשבתי שהיא תפתור את כל בעיותיי.
תיזהרו במה שאתם מבקשים.
מאבקי בגרות
המכללה והחופש היו די מעולים. יכולתי להישאר ערה עד מאוחר, להיות בלגניסטית ולהגיע מתי שהייתי מוכנה, ואף אחד לא נזף בי על זה ולא סיפר לאימא שלי כמה אני מתנהגת גרוע. אפילו שמרתי על ממוצע ציונים יחסית סביר.
אך האמת היא שעדיין הייתי במאבק להתמודד. לחרוש למבחנים ברגע האחרון ולהישאר ערה כל הלילה כדי לכתוב עבודות התיש אותי לגמרי. הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד בקצב. בשנה השלישית הגעתי למידת הלחץ המקסימלית שלי. הייתי צריכה לוותר על משהו והמשהו הזה היה הלימודים.
אף פעם לא אשכח כמה הרגשתי מובסת כשהתקשרתי לאימא שלי וסיפרתי לה שאני פשוט לא יכולה לעשות את זה יותר. ציפיתי ממנה לצעוק עליי ולדרוש ממני לחזור לשם ולגרום לזה לקרות. אבל להפתעתי (והקלתי) הרבה, היא הבינה.
סוף סוף, אחרי שנים של עינוי, יצאתי מהלימודים. אף פעם לא אצטרך יותר לעמוד בדדליין מטופש… ככה לפחות חשבתי.
חיים בוגרים מורכבים מדדליינים ואבני דרך, ולמען האמת אני לא סובלת את זה. אחרי המכללה הייתי צריכה למצוא עבודה. הגעתי לתחום ביטוח הבריאות ושם עבדתי למחייתי בבדיקת אישורים של רופאים לפני שהם יכלו לחייב לקוחות על שירותיהם. במהלך השנים הסטרס הכרוני שלי צמח לכדי חרדה כללית ודיכאון, והלחץ של מקום העבודה רק החמיר את המצב.
יכולתי לשבת שעות בעבודה ללא יכולת להתרכז והחרדה שלי התגברה עד למצב בו הרגשתי שהראש שלי מסתובב. מהר מאוד העבודה הצטברה עד לנקודה שכבר לא היה ניתן להשתלט עליה. הייתי כל כך בפיגור ומוצפת מכמות העבודה שהייתה לי שהרגשתי משותקת. פחדתי לדבר על זה עם מישהו כי לא רציתי שידעו עד כמה אני גרועה בעבודה שלי. התביישתי לבקש עזרה.
בנוסף לכל, כמעט ולא ישנתי. אם ישנתי לקח לי המון זמן להירדם. עכשיו כשהייתי אישה בוגרת שחיה לבד, הבנתי בפעם הראשונה שכשאין אף אחד שיעיר אותי, הייתה לי בעיה נוראית של לקום בזמן. איחרתי או כמעט איחרתי לעבודה בכל בוקר ותמיד הייתי מותשת.
כל זה - הסטרס, החרדה, הבושה וההרגשה של להיות מוצפת באופן תמידי - הנחיתו אותי לתוך דיכאון. התחלתי לבודד את עצמי גם בעבודה ומחוצה לה. לא ידעתי מה לעשות.
רגע המפתח
שוחחתי עם המנהל שלי והחלטתי לקחת חופשת מחלה קצרה כדי לנסות להחזיר את עצמי איכשהו למסלול. כך הגעתי לספה של אותה פסיכולוגית עליה סיפרתי לכם בהתחלה.
אך אפילו הטיפול היה מתסכל. עבדנו ביחד בערך חודשיים או שלושה ועדיין הפסיכולוגית שלי נראתה אובדת עצות בנוגע לאיך לעזור לי. סיפרתי לה על כל התחומים בהם התקשיתי - בעיות משפחתיות רגילות, בעיות כלכליות, זכרונות רעים מהילדות - אבל לא הצלחנו למצוא אסטרטגיות שיעזרו לי להתמודד עם תחושת האימה איתה התעוררתי בכל בוקר או להקל על התסמינים שחוויתי.
יום אחד, במהלך מה שחשבתי שהולכת להיות עוד פגישה חסרת תוחלת, הזכרתי את האבחנה של ADHD שקיבלתי בילדותי. עד כה חשבתי על הפסיכולוגית שלי כאישה "עכברית" ושקטה, ולפתע היא הגבירה את קולה.
"מה אמרת?" היא שאלה, וניערה אותי החוצה מהעלאת הזכרונות בה הייתי שקועה.
"אה, בגיל שבע אבחנו אותי עם ADHD, אבל…" גמגמתי.
היא הפסיקה אותי באמצע הסיפור ונתנה לי הפניה למומחה ADHD. היא אמרה לי שאצטרך לראות אותו לפני שאוכל לחזור אליה לפגישה נוספת. וזהו. המומחה אישש את אבחנת ה-ADHD שלי והתחלנו תוכנית טיפול.
שינויים לטובה
הדלקתם פעם אור בחדר חשוך? זאת הייתה ההרגשה ברגע שקיבלתי את האבחנה שלי. לפתע המחשבה שלי התבהרה כפי שמעולם לא חוויתי. הייתי בת 25.
ככל שעבדתי עם מומחה ADHD ולמדתי עוד על תסמיני ההפרעת הקשב הספציפיים שלי, הדברים שנראו לי בעבר כמכשולים כבר לא היו עד כדי כך מאתגרים. נהיה לי קל יותר לנהל את הזמן שלי. הבית שלי היה נקי יותר מאי פעם, מכיוון שהצלחתי לארגן טוב יותר. בני משפחתי וחבריי יכלו לסמוך עליי יותר. מבחינה מקצועית הצטיינתי בעבודתי יותר מאי פעם.
התרופות הן אחד הדברים שעזרו לי, אבל למדתי להשקיע בכישורים ובהרגלים מסויימים שעזרו לי לנהל את התסמינים שלי על בסיס יומיומי. עבורי, היה הכרחי ללמוד ניהול נכון יותר של הזמן ולתעד את כל הפגישות והמטלות שלי. היכולת להיות מודעת למה שאני הולכת לעשות בכל יום, בכל שבוע או בכל חודש עוזרת מאוד.
מאז האבחנה שלי, למדתי ש-ADHD היא חלק ממני שאני צריכה לנהל, לא קבוצה של פגמים אישיותיים שיש לי.
אני לא מתחרטת על חיי שלפני האבחנה ואני לא מאשימה את אמי על הבחירות שלה בימים המוקדמים ההם. אני מבינה מה הניע אותה. אחרי התקופה הראשונית של אבל על הזמן שאיבדתי, התחלתי בפרוייקט של להחזיר את הסדר לחיי ולהפוך לפעילה עבור אנשים אחרים בקהילה השחורה אשר ייתכן שקשה להם, כפי שלי היה קשה, לקבל את הטיפול שהם זקוקים לו בגלל הסטיגמות והחשדנות.
הפכתי לטובה יותר כעובדת, אחות, בת וחברה. האבחנה שלי גרמה לי להבין שלא הייתי אדם לא אמין - לא הייתי עצלנית, טיפשה או חסרת תקנה. מה שיש לי היא הפרעה אשר ניהולה דורש זמן, סבלנות, וכן, גם קצת תרופות.
החיים עם הפרעה לא מטופלת במשך 15 שנה מלמדים אותך ענווה וחמלה שחיים רגילים לא מלמדים. קבלת האבחנה הייתה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי בשביל עצמי. הצלחתי לשנות לחלוטין את הכיוון של חיי וליצור חיים שנראים יותר כמו החיים שרציתי.
