איך ה-ADHD הפך אותי ל"מלכת הסחות הדעת"
כמו נשים רבות המשלבות עבודה, גידול ילדים ותחזוקת בית, העברתי את ימיי בהרגשה של הצפה מוחלטת - לפעמים אפילו לפני שיצאתי מהבית. התעוררתי מותשת וזחלתי למיטה מאוחר בערב אפילו יותר מותשת. באותה עת, אמצע שנות ה-80, לא היה לי מושג שחלק מהקושי שלי נבע מהפרעת קשב שלא אובחנה.
מה להכין לארוחת הערב? איפה הטופס הזה שהמורה ביקשה שאחתום עליו? למה אני לא מצליחה לאלף את מפלצת הברדק שפלשה לביתי? הבושה שהרגשתי בגלל העדר כישורי תחזוקת הבית שלי שיתקה אותי. הרגשתי שאני פשוט לא מצליחה להתאפס.
נריץ קדימה להיום: אני מנהלת קליניקת ייעוץ מצליחה שעוזרת לנשים מכל העולם לאזן טוב יותר את ה-ADHD שלהן. כתבתי שני ספרים. ואולי החשוב מכל, אני כבר לא מרגישה כאילו כל יום הוא מאבק. להפך, אני פורחת.
מה השתנה? זה היה מסע ארוך, עם הרבה עליות ומורדות, אבל אני כאן כדי לחלוק אותו איתכם.
מסעי לאבחנת ה-ADHD
ב-1989, בתי בת ה-16 חודשים, מקנזי, חלתה בדלקת המוח בצורה מסוכנת. היא אושפזה והורדמה באמצעות תרופות כדי להפסיק את הפרכוסים. כל דקה הייתה מסוכנת. עם ילדה בגיל הגן בבית וכשהתינוקת שלי מחוברת לצינורות ולחוטים, החיים נראו עגומים ומפחידים. האם היא תצא מזה?
היא יצאה מזה, אבל נותרה עם מוגבלות לכל החיים שכוללת הפרעת קשב חמורה. למעשה, הפרעת הקשב הייתה הקטנה שבבעיותיה הרפואיות, אבל הכי קשה לניהול עבורי כאמה. ברגע שהיא יוצבה והתחילה ללמוד מחדש את הכישורים שאבדו לה - כגון דיבור וכישורים תנועתיים - היא נזקקה לטיפול על ידי שני מבוגרים רק כדי לשמור על בטחונה.
אז למדתי מהו ADHD. בהחלט לא שמעתי על זה כשלמדתי עבודה סוציאלית קלינית בתואר השני.
ה-ADHD של מקנזי לא היה ה-ADHD הטיפוסי שנולדים איתו - ההפרעה שלה ידועה כ-ADHD "נרכש". זאת הייתה תוצאה של דלקת המוח שפגעה במוחה.
ככל שהיא החלימה, הגוף שלה נעשה יותר ויותר היפראקטיבי ואימפולסיבי. נגוז החלום על המשפחה שרציתי - שתי ילדות מקסימות מתכרבלות איתי כשאני מקריאה להן ספר. במקום זה, הייתי על הרגליים כל היום ועד מאוחר בלילה כשניסיתי לעמוד בקצב של הילדה הקטנה הזאת.
היא לא הצליחה להפסיק לזוז מספיק כדי לישון, ובוודאי שלא תנומת צהריים, אז התייעצתי עם רופאים. אמהות לא יכולות לשרוד על שלוש שעות שינה. אמהות עם ADHD בקושי יכולות לתפקד על שמונה שעות שינה כשהחיים כל כך משוגעים. אחרי שניסינו תרופות רבות, תרופה אחת עזרה לבסוף. בגיל 4, מקנזי סוף סוף הצליחה לשבת ולשחק בקוביות. דמעתי.
קראתי כל מה שיכולתי על איך לעזור לילדים עם הפרעת קשב. בימים ההם לא היו הרבה ספרים בנושא, אבל קראתי את כולם. בלעתי אותם. הצטרפתי לקורסי הורות, הלכתי לסדנאות וקראתי את המחקרים. זה היה לפני שלמישהו היה מחשב אישי, כך שזה היה תהליך שדרש זמן ומאמץ.
לגמרי במקרה נתקלתי בספר על מבוגרים עם ADHD. אני לא יודעת למה בכלל הרמתי אותו, כי באותו זמן חשבתי שהבעיות שלי היו בגלל גורמים אישיותיים. חשבתי שפשוט הייתי מפוזרת ולא מאורגנת ולתחושתי חסרת יכולת.
כשהתחלתי לקרוא התחלתי לזהות את בני משפחתי שהתאימו למאפיינים של מבוגרים עם ADHD. פיסות הילדות שלי שלא ממש הבנתי התחילו להתחבר. זה היה ממש רגע של תובנה.
כשהמשכתי לקרוא, משהו פנימי בי השתנה. קראתי תיאורים של אנשים בוגרים שהיו לא מאורגנים ושלא הצליחו לסיים את הפרוייקטים שלהם או אפילו להתחיל אותם. המילים "בלגן", "מוצפים" ו"זיכרון גרוע לטווח קצר" קפצו מהדף.
אבל שאלתי את עצמי: איך ייתכן שיש לי ADHD כשהצלחתי לסיים שני תארים באוניברסיטה, להתחתן, להחזיק עבודה ולגדל ילדים? זה לא נשמע הגיוני. אז החלטתי להדחיק את המחשבה הזו ולהתמקד בילדה שלי.
אבל המידע בספר ההוא נשאר איתי. תמיד חשבתי שיש לי בעיות שמיעה כי תמיד כשדיברתי בטלפון - מה שדרך אגב, תמיד שנאתי - לא יכולתי לשמוע את האדם מעבר לקו אם היה רמז קל לרעש רקע. אפילו הזמזום השקט של המקרר מונע ממני להתמקד בשיחה.
לבסוף קבעתי תור לבדיקת שמיעה. ועברתי אותה בהצטיינות.
הספר עדיין רדף אותי. באותה עת, נדמה לי שהיה רק עוד ספר אחד בנושא מבוגרים עם ADHD וגמעתי גם אותו. לבסוף הסקרנות שלי הובילה אותי לפסיכולוג שבמקרה התמחה ב-ADHD אצל מבוגרים. יצא שהוא עבד בעיר שלי. קבעתי פגישה והוא ערך לי בדיקה יסודית. בסופה הוא אמר לי שאכן יש לי ADHD של מבוגרים.
היה לי קשה לקבל את האבחנה ממספר סיבות. ראשית כל, מעולם לא שמעתי על ADHD במבוגרים. שנית, עדיין היה קול קטן במוחי שאמר שחוסר הארגון שלי והדחיינות שלי היו פשוט תכונות רעות או גרוע מכך, תסמינים של עצלנות. מהיותי סקפטית מטבעי, אפילו אחרי כל המחקר שעשיתי באופן עצמאי על הנושא, לא האמנתי לו. אפילו לא לרגע. אז הלכתי לקבל חוות דעת שנייה. ושלישית. ואפילו רביעית. כל המומחים איתם התייעצתי הגיעו לאותה המסקנה: ADHD של מבוגרים.
שם התחיל המסע המקצועי שלי.
למידה, גדילה, שיתוף
אחרי האבחנה, התחילה התמונה להתבהר. רגישויות היתר שלי. הערימות. הדחיינות. השנים של הסתרת הקשיים שלי. ברגע שלמדתי מה היו הבעיות שלי וקיבלתי עזרה מקצועית בלהבין אותן ולעבוד עליהן, לא האמנתי עד כמה חיי התחילו להשתנות לטובה.
עדיין הייתי רעבה למידע נוסף! הלכתי לכנסים מקומיים ולבסוף גיליתי את האגודה להפרעת קשב (ADDA). טסתי לאינדיאנה, לכנס הלאומי הרשמי הראשון שלהם בנושא ADHD מבוגרים. החיים שלי השתנו באותו כנס. כבר לא הייתי היחידה שמאבדת דברים, מפילה דברים, נתקלת בקירות, שוכחת שמות בתוך חמש שניות אחרי שהכרתי מישהו. כבר לא הייתי לבד.
התחלתי להתנדב בעזרה בסניף המקומי של ילדים ומבוגרים עם הפרעת קשב וריכוז/היפראקטיביות (CHADD), ועם הזמן הפכתי למתאמת בסניף. היות שהפרעת הקשב הייתה משנת-חיים כל כך, התחלתי להתנדב גם שם, הצטרפתי לדירקטוריון ואפילו שירתתי כסמנכ"לית למספר שנים.
אבל רציתי לעשות יותר. ראיתי איך האבחנה הזאת שינתה את חיי ורציתי שאנשים כמוני יחוו את זה גם. באמצע שנות ה-90 פתחתי קליניקה פרטית לפסיכותרפיה, אבל אחרי זמן קצר הבנתי שקשה מדי להיות הורה לילדה עם צרכים מיוחדים ולאזן את העבודה שלי עם הלקוחות.
בזכות עבודתי במלכ"רים העוסקים ב-ADHD אנשים שמעו על הניסיון שלי והייתה להם דרך להשיג אותי. התחלתי לקבל טלפונים ומיילים מאנשים שהתחננו שאעזור להם. זה גרם לי להבין שאוכל לעזור ליותר אנשים אם אעבוד דרך האינטרנט. בשנת 2000, אחרי שסגרתי את הקליניקה הפרטית שלי, פתחתי את האתר ADDconsults.com ולאחר מכן את QueensOfDistraction.com. מרגש להיות מסוגלת לעזור לאחרים - מדרום אפריקה ועד לקנדה!
הבנתי מהר מאוד שיש פחות מדי עזרה לנשים עם ADHD. אני מאמינה שנשים מתמודדות עם אתגרים ייחודיים שיכולים להיות כל כך מציפים שרבות מהן, אם לא רובן, בסיכון לפתח דיכאון וחרדה משמעותיים ואף בעיות שימוש בסמים. עד כדי כך קשה לחיות עם ADHD לא מאובחנת ולא מטופלת.
הסיפורים ששמעתי ושאני ממשיכה לשמוע שוברים את לבי. הזדהיתי איתם כל כך. אז באופן רשמי התחלתי להתמקד בעבודתי על נשים עם ADHD: הקשיים שהן חוות כאמהות, כנשים עובדות, כרווקות וכנשות מקצוע. שובר את לבי כמה נשים עדיין מסתירות את ה-ADHD שלהן מפחד לאבד את עבודתן ולפגוע בקריירה שלהן.
במהלך הזמן הזה גם כתבתי שני ספרים: "טיפים להישרדות עבור נשים עם ADHD" והספר זוכה הפרס "מלכת הסחות הדעת". (וכן, הייתה לי עזרה - עבדתי עם מדריך כתיבה. אחרת לא הייתי מסיימת לכתוב אותם לעולם!)
אני אוהבת את מה שאני עושה. אני אוהבת לעזור לנשים עם ADHD. אני אוהבת לראות איך הן יכולות להצליח. נקודת הפתיחה היא פעמים רבות רק ההבנה שאין להן הפרעת אישיות. הן לא מקולקלות. הן רק צריכות קצת עזרה, הכוונה, תמיכה ועצות מעשיות.
עכשיו לאחר 25 שנים, אני כבר לא נושאת את הבושה של להיות שונה. אני בסדר עם זה שהבית שלי מבולגן. ארוחת הערב לא תמיד מוגשת לשולחן בשש בערב. אני עדיין לא זוכרת את השמות של אנשים שהרגע פגשתי. הידיעה שעזרתי לאלפים רבים של נשים חשובה יותר מארון מאורגן לפי צבעים.
אני רק אחת מקומץ אנשי מקצוע הנחשבים מומחים ארציים/בינלאומיים בתחום הנשים עם ADHD. זה צריך להשתנות. התקווה והחלום שלי הם שאנשים רבים אחרים יבינו את הצרכים הייחודיים לנשים עם ADHD ויפעלו לסגירת הפער כך שיותר נשים יוכלו לחיות חיים מספקים כפי שמגיע להן.
מצאתי את הייעוד שלי וזה שינה את חיי.
כתב ויתור: תוכן זה מייצג את דעות המחברת ולא בהכרח משקף את אלה של טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ("טבע"). באופן דומה, טבע אינה משפיעה על אי אילו מהמוצרים או מהתוכן הקשור לאתר האינטרנט האישי או רשתות המדיה החברתית של המחברת, או אלו של Healthline Media, ואינה תומכת בהם. האנשים שכתבו תוכן זה קיבלו את שכרם מ-Healthline, בשמה של טבע‚ בעבור תרומותיהם. כל התוכן הוא לצרכי מידע בלבד ואין לראות בו עצה רפואית.