תואר ראשון, תואר שני, מנחת קבוצות, מאמנת אישית וגם ADHD וכל זה – אני, עדי. פעם לא ידעתי מה בדיוק יש לי שגורם לי להירתע מלמידה, אבל האמת היא שלמדתי המון בדרך שלי. מה עושים עם הפרעת קשב וריכוז? לומדים מתוך עניין ובאלפי דרכים שונות
כשאני מציגה את עצמי - עם תואר ראשון במדעי ההתנהגות, תואר שני ביעוץ ארגוני, מנחת קבוצות מוסמכת ומאמנת אישית, מתקבל רושם של אדם בפוקוס, בטח לא מישהו עם ADHD, נכון? רק שזה לא נכון, זו תווית חברתית - אנשים עם ADHD בהחלט יכולים להיות מרוכזים, כל עוד הם עושים את מה שהם אוהבים, זו התורה כולה, אבל הנה הסיפור שלי שמסביר את זה יותר טוב.
הזיכרון הראשון שלי הוא מאמצע יסודי, המורה דינה מחלקת אותנו לקבוצות, אני בקבוצה הרחוקה מהלוח. מתחילים את השיעור במעבר על שיעורי הבית. המחברת שלי ריקה. זו לא פעם ראשונה, זה לא שלא הבנתי את החומר, אבל תמיד נתקעתי במהלך המאמץ המעיק של ניסוח והעלאת הדברים על הכתב. דליה המורה מבקשת שאקריא את התשובה. אני קמה, מרימה את המחברת ו"מקריאה" תשובה, רוצה לומר מאלתרת. נתפסתי, לדעת את החומר לא נחשב, השיעורים היו לכתוב במחברת.
בהתחשב בעובדה שסיימתי תיכון, תואר ראשון ותואר שני, אפשר לנחש שזה קרה שוב ושוב. זה היה לוח הכפל שלא זכרתי בעל פה מעולם, זה היה הדקלום שלא שיננתי, זה היה תמיד, איכשהו כמעט בכל דבר. אל תבינו לא נכון, הציונים שלי לאורך כל השנים היו לגמרי בסדר, ממוצע 80-85. היו מקצועות קלים יותר, היו קשים יותר אבל תמיד הסתדרתי. מה שבטוח זה שלא אהבתי ללמוד, למידה היתה בעיניי איום, תחושת רתיעה מתמדת.
בתיכון הפתרון היה להקדיש את כל המרץ, והיה מרץ, לפעילות חברתית – תנועת נוער, מועצת תלמידים, כל דבר שיוציא אותי מהכיתה. בחיי, בסוף י"ב קיבלתי תעודת הצטיינות חברתית, בערך תעודת ההצטיינות היחידה בחיי. באוניברסיטה למדתי תחומים שעניינו אותי, זה בהחלט עזר להצלחה, אבל זה לא שלא חשקתי שפתיים וחרקתי שיניים.
אף פעם לא הקדשתי מחשבה לעובדה שעצם הלמידה מרתיעה אותי. עד שמתישהו הציעה לי חברה ספר שלדבריה "יסייע לי ללמוד משהו בצ'יק-צ'ק". עניתי לה שאני לא בן אדם עם סבלנות ללמוד, שאני צריכה להתנסות. היא פקחה זוג עיניים: "את? את אין לך סבלנות ללמוד? את יודעת כל כך הרבה דברים".
שתקתי. אני ולמידה? ואז קלטתי שככה אני נתפסת – מישהי שיודעת כי היא למדה. מסתבר שלמדתי הרבה יותר מדבר או שניים. אני, שעבורי למידה תמיד היתה משהו מאיים, משהו שהתעלמתי מקיומו, בעצם יודעת. למעשה לא התעלמתי, תמיד למדתי, רק שאני לומדת בהמון דרכים. אני יודעת הרבה דברים על הרבה נושאים פשוט כי הם מעניינים אותי, כי הם מתחברים לדרך שבה אני זוכרת. ככה זה היה תמיד, התרגלתי.
מעולם לא אובחנתי רשמית, אבל תמיד היה צחוק קבוע על זה בבית שאני כנראה עם איזושהי הפרעת קשב. זה הי שם ולא היה ובעצם זה לא באמת שינה. מתי הבנתי שבעצם זה בדיוק מה שיש לי? לפני כמה שנים התגלגלתי להרצאה של מומחה להפרעות קשב וריכוז שעסקה במוחם של אנשי הקשב והריכוז. הייתי מרותקת, הכל התחבר.
כל דבר שנאמר בהרצאה הזכיר לי את עצמי – הצורך בריגושים, הצורך לעסוק בדברים מעוררי עניין והשעמום המהיר כשלא, קליטת הגירויים השונה שמאפשרת לזהות דברים שאחרים לא מבחינים בהם. כשהוא שאל אם נרצה לראות כיצד נראה מוח של "אנשי הקשב" והציג שקופית עם זיקוקים – פתאום הכל התחבר – "אאוריקה!"
אבל זה היה הרבה יותר מרגע בוננות, היתה כאן שמחה של השלמה - הכל בסדר, אני נורמלית לגמרי. פתאום היה הסבר לכל מה שהרגשתי ולא ידעתי לבטא, את השונות הזו שמלווה אותי כל כך הרבה שנים, השעמום בלימודים, הקושי, התעוקה – הכל פתאום נעשה מובן.
מכירים את המשפט שהפך לקלישאה – "לילד יש פוטנציאל לא ממומש"? אז זהו שאני פוטנציאל ממומש, שמתממש בכל מיני דרכים, חלק מהן פשוט שונות וזה עושה אותי בדיוק מי שאני – אני עדי, יש לי ADHD, אני יודעת המון דברים ואני כל הזמן מממשת את הפוטנציאל שלי, בדרך שלי. אני, עדי שתמיד אמרו עליה שהפוטנציאל שלה לא ממומש, לא רק שמימשתי, אני גם מסייעת לאחרים להגשים את הפוטנציאל שלהם, כי בכולנו יש פוטנציאל תמיד.
