המיגרנה ואני, דו קיום לא נוח

המיגרנה ואני חיות יחד, בדו קיום כפוי, כבר מגיל ההתבגרות. יש תקופות קשות יותר ותקופות קשות פחות ובמשך השנים למדתי לזהות מתי היא עומדת להגיע ומה גורם לה ומצאתי גם טיפול שעובד ועדיין, אם יום אחד היא תיעלם ללא שוב, לא אזיל דמעה

גם אם אני לא זוכרת מתי בדיוק היא הפציעה בחיי ולפעמים נדמה לי שהיא תמיד היתה שם, מיגרנה. היא מלווה אותי פחות או יותר מגיל ההתבגרות ובחישוב קל זה יוצא יותר מ-30 שנה. בשנים הללו למדתי להבחין בין מיגרנה לכאב ראש "רגיל" (שתי חיות שונות לחלוטין, אפילו לא מאותה משפחה, תחשבו - דב נמלים ופנדה), לזהות את הסימנים המקדימים של המיגרנה, להבין מה הטריגרים שלה ולמצוא את הדרכים הטובות ביותר לעצור מיגרנה בהתהוות כשאפשר ולטפל בה כשהיא כבר מגיעה.

גם בני הבית מכירים היטב את הפולשת הבלתי רצויה הזאת לחיינו ויודעים מתי להיכנס לחדר על קצות האצבעות, להחשיך את החדר, לשמור על שקט, להביא לי בקבוק מי קרח ולא לדבר כי איתי, כי ממילא לא אצליח לענות.

לא כל המיגרנות נולדו שוות

מיגרנה יכולה להיות מיגרנה קלה או מיגרנה משתקת שפשוט אי אפשר לתפקד במהלכה. בין שני הקצוות האלה יש עולם שלם של מיגרנות שלכולן מאפיינים בסיסיים משותפים, אבל שכל אחת מהן היא עולם ומלואו. המיגרנה הקלה היא מטרד - מעצבנת, לא נעימה, אבל עוד אפשר לחיות איתה ולפעמים היא אפילו נעלמת לבד. המיגרנה הקשה, מלבד הכאב והרגישות לאור ולרעש, מלווה גם בבחילות, לפעמים אפילו בהקאות ובדרך כלל ברצון עז למות. בשיאה של המיגרנה הכי קשה שעברתי, מצאתי את עצמי מאושפזת, אחרי שהקאות חוזרות ונשנות גרמו לי להתייבשות ושום נשק קונבנציונלי בארון התרופות שלי לא הצליח לגבור על המיגרנה המפלצתית.

מאיפה היא באה, המיגרנה?

המיגרנה היא אמנם אורחת לא רצויה, אבל גם אם היא לא מבקשת רשות לקפוץ לביקור, היא תמיד מודיעה מראש שהיא בדרך. אצלי זה מתחיל בכאב בצוואר שמקרין כלפי מעלה וברגישות יתר לאור. יש גם מין הרגשה בלתי מוסברת שקשה לשים עליה את האצבע ובלתי אפשרי לתאר אותה, אבל כשאני מרגישה אותה אני יודעת. זה הזמן להיערך.

למיגרנה יש שגרה משלה ויש לה גם טריגרים. אם לא שתיתי מספיק או שלא אכלתי שעות ארוכות, התוצאה היא הרבה פעמים מיגרנה. חוסר שינה הוא גם גורם משמעותי והימים שבדיוק לפני הווסת הם ימים מועדים לפורענות. בכלל, לשינויים הורמונליים יש תפקיד מרכזי. בהריונות עם ילדיי, נהניתי מחופשה ארוכה, ללא תשלום, 9 חודשים ללא מיגרנות. בהריון אחר, כשבשבוע 7 התחילה לי מיגרנה, ידעתי שמשהו בהריון לא תקין וכעבור כמה ימים, לבו של העובר הפסיק לפעום ואם הריונות היו החופש הגדול שלי ממיגרנות, אז ההנקה החזירה אותן בגדול ואחרי שנולדה בתי, לא היה יום ללא מיגרנה.

אז איך מתמודדים?

אני אדם אופטימי מטבעי ואני גם לא ממש אוהבת לקחת תרופות ולכן, כמעט תמיד, כשיש מיגרנה בדרך, אני קודם כל מתעלמת ומקווה שהיא תעבור לבד. לפעמים זה עובד, ברובם המכריע של המקרים, זה לא וכך, במקום שאקח כדור ואפסיק לסבול מהר, אני סובלת כמה שעות ורק אז לוקחת כדור. זו השריטה שלי ואני ממש לא ממליצה להתנהל כך.

לאורך השנים, ניסיתי פתרונות שונים למיגרנה. יש דברים שמקלים על הסימפטומים, כמו מנוחה במיטה, בחדר חשוך ועיניים עצומות, ללא תזוזה. בדרך כלל, ההקלה היא זמנית והמיגרנה חוזרת, עם ריבית והצמדה, ברגע שאני מזיזה את הראש. גם אכילה ושתיה מספקים הקלה רגעית, בעיקר אם המיגרנה היא תוצאה של התייבשות או נפילת סוכר, אבל שוב, ההקלה זמנית. ניסיתי גם דיקור, ללא הצלחה, ושיאצו שנותן הקלה חלקית. מהמטפל שלי למדתי גם לחיצות שאני יכולה לעשות בעצמי, שעוזרות קצת. בסופו של דבר, הדבר היחיד שעוזר באמת זו תרופה ייעודית למיגרנה שרשם לי נוירולוג. אני לא זזה מהבית בלי כדור כזה בארנק וכמעט תמיד, בטווח של 30-40 דקות מרגע שאני לוקחת חצי כדור, המיגרנה איננה ואני מרגישה כמו חדשה.