שרונה סגל סובלת ממיגרנות מגיל 5, אחרי שניסתה את כל הטיפולים הגיעה למדקר שהמליץ לוותר לחלוטין על משהו שליווה אותה כל חייה, התוצאה היתה מפתיעה
אני זוכרת את כאבי ראש כרוניים כבר מגיל 5, בערך מהרגע שאני זוכרת את עצמי. בהתחלה חשבו שזה עניין של תשומת לב, אחרים חשבו שמעורב גורם רגשי, אבל בסוף גם הרופאים השתכנעו – מדובר במיגרנה. אני זוכרת את עצמי לאורך כל הילדות בוכה, אומרת שאני רוצה לדפוק את הראש בקיר, מתחננת שמישהו יפתח לי את הראש ויוציא את הכאב. זה היה פשוט נורא. הייתי מניחה את הראש על הברכיים של אמא שלי והיינו בוכות יחד. אני מהכאבים והיא מהעובדה שאין לה כלים לעזור לי. כשעליתי לכתה א' הייתי בולעת חצי כדור למניעה של הכאב ושותה כמה שלוקים של קפה שחור. בלי זה פשוט לא הייתי מצליחה לתפקד בבית הספר.
לאורך כל הדרך ההורים שלי תמכו והאמינו לי שבאמת כואב לי הראש כמו שאני מתארת. בגיל 10 הם לקחו אותי לטיפולי ביופידבק בבית החולים תל השומר. פעם בשבוע אבא היה אוסף אותי מבית הספר והיינו נוסעים יחד לטיפול. בביופידבק לימדו אותי להיכנס למעין מדיטציה שבה אני מדמיינת את כלי הדם שלי בראש מתרחבים, את הגוף שלי מתחמם. לאורך כל הטיפול מחוברות אלקטרודות חשמליות לראש שמודדות את זרימת הדם ונותנות חיווי להתקדמות הטיפול. המשכתי בביופידבק כשנה ואני זוכרת את זה כטיפול הראשון שאיפשר לי לשלוט בכאבי הראש. עדיין כאב לי מאוד, אבל הרגשתי שזה מתחיל להיות בשליטה.
לאורך כל הדרך הרופאים ניסו למצוא סיבות למיגרנות החזקות שלי. בגיל ההתבגרות טענו שזה בגלל שאני לפני/אחרי מחזור, היו רופאים שהתעקשו על זה שמקור המיגרנות הוא טראומה שעברתי, אבל לא היה לזה שום קשר למציאות. בבית הספר היו מודעים לכאבי הראש החזקים מהם סבלתי, ולכן בתקופת הבגרויות ניתן לי אישור מיוחד לפיו אם יש לי התקף מיגרנה יום לפני מבחן או ביום המבחן, אני רשאית להיבחן במועד אחר. זה אישור מאוד יוצא דופן והוא ניתן על ידי משרד החינוך אחרי שבמערכת הבינו שההתקפים שלי מוציאים אותי מכלל תפקוד.
החיים עם המיגרנה היו בהתחלה פשוט בלתי אפשריים, אבל לאורך השנים למדתי להדחיק מעט את הכאב ולהצליח לשרוד את היום. אני עובדת כמדריכת תינוקות עצמאית, וככזו אין לי את האפשרות לשכב פעמיים -שלוש בשבוע עם התקף. לכן אני מדחיקה את הכאבים, מצליחה להתמודד איתם, אבל ברגע שסיימתי את העבודה ואני יודעת שאין לי עוד מחויבויות, אני פשוט קורסת באותה השניה. חייבת חושך מוחלט ודממה כדי להצליח לנוח. כאמא לשני ילדים קטנים השמירה על השקט היא מאוד מורכבת, אבל המשפחות שלנו יודעות שכשאני בהתקף, חייבים למצוא סידור לילדים, אחרת לא אצליח להמשיך לתפקד. פעמים רבות אני מצליחה באמת לשחרר את הכאב אחרי שמקיאה, גם זה משהו שלמדתי לאורך שנות ההתמודדות הארוכות עם המיגרנה.
לפני כשש שנים הגיע המפנה עבורי - הגעתי לרופא מדקר שפסק חד משמעית שאני צריכה להפסיק לצרוך מוצרי חלב. הייתי קצת סקפטית, אבל החלטתי לנסות ובמשך שנה וחצי כל מה שכתוב עליו 'חלבי' לא נכנס לפה שלי וזה עשה פשוט פלאים. כאבי הראש פסקו לגמרי. היו לי פה ושם כאבים קלים, כמו אדם רגיל שמידי פעם כואב לו הראש, אבל מבחינתי זה היה משחק ילדים, אפילו לא לקחתי כדור כדי להתמודד עם הכאב הזה. הבעיה היא שאני מאוד אוהבת קינוחים, דברי מתיקה ועוד כל מיני מוצרים שמכילים חלב. לאט לאט התחלתי שוב לאכול את המוצרים ואז שמתי לב שהכאבים חזרו באותה עוצמה שהם היו לפני ההפסקה. הבנתי שכנראה יש במוצרי החלב משהו שמעורר אצלי מעין אלרגיה והמיגרנה היא צורת הביטוי שלה. בימים האלו אני שוב עולה על פסי ההתנזרות מחלב ומוצריו ומקווה הפעם להפוך את זה לאורח חיים של ממש, המאבק הוא בלתי פוסק, אבל חיים בלי כאבי ראש שווים את זה.
