כשחיים עם מיגרנה, מתרגלים להכרח לסבול את הכאב. המיגרנה לא מתחשבת בלוח הזמנים שלכם או בתוכניות שקבעתם - כשההתקף מתחיל, הוא משתלט.
עבור רבים מאתנו החיים עם מיגרנה, המשמעות היא שאנו בדרך כלל צריכים לקבל החלטה: לסבול את הכאב או לתפוס מחסה עד שיעבור. הבחירה קשה מכפי שנדמה, ולעיתים אין כאן אפשרות בחירה כלל.
מדוע אנחנו סובלים את הכאב
בקשת תמיכה וקבלת תמיכה בכאבי המיגרנה עשויות להיות קשות ומסובכות. אתם מרגישים אשמה או אפילו בושה שאינכם יכולים תמיד לקחת על עצמכם אחריות מסוימת בגלל המצב שלכם. ולרוב אתם מרגישים ששופטים אתכם אנשים שאינם מבינים מה עובר עליכם.
לפני מספר שנים, הלכתי לעבודה יום אחד (כמו במרבית הימים) עם מיגרנה. תוך מספר דקות מהרגע שהגעתי לעבודה, הקאתי שלוש פעמים. כשהסברתי לממונה עליי למה אני צריכה ללכת הביתה, הוא הגיב כך: "גם לי יש כאב ראש היום, ואני בכל זאת כאן".
בגלל חוסר ההבנה שלו, הממונה עליי למעשה בייש אותי בגלל המצב הרפואי שלי. הבושה אילצה אותי להישאר בעבודה באותו יום - וימים רבים נוספים לאחר מכן - למרות הכאב העז שחוויתי.
אומנם זו רק דוגמה אחת, אך היא שכיחה, למרבה ההפתעה. השילוב של בושה, אשמה ושיפוט גורם לעיתים קרובות לאנשים עם מחלה כרונית לסבול את הכאב בלי לבקש את העזרה והתמיכה שהם צריכים.
הרעיון שמיגרנה היא "רק כאב ראש" מוסיף לסטיגמה, לבושה ולאשמה שאנחנו, ואחרים החיים עם מחלה כרונית, חווים. כפי שהומחש באותו היום בעבודה לפני כמה שנים, הסטיגמה היא זו שגורמת לנו לעיתים קרובות להרגיש כאילו אנחנו צריכים לסבול את הכאב מלכתחילה. אבל האם זה שווה את ההרגשה?
השתמשו בכפות שלכם בחוכמה
תאוריית הכפות היא כלי נהדר שעוזר להמחיש כיצד אנשים החיים עם מצב כרוני מנצלים את האנרגיה שלהם.
כל אדם מקבל מספר מסוים של "כפות" בכל יום, וכל כף מייצגת את כמות האנרגיה שיש לו ושבה הוא משתמש לביצוע כל משימה בחיים: יציאה מהמיטה, הכנת ארוחת בוקר, נסיעות וכו'. אדם שחי עם מיגרנה משתמש במספר רב יותר של כפות עבור משימה בודדת לעומת אדם בריא ממוצע. לדוגמה, יציאה מהמיטה עשויה לדרוש כף אחת (או פחות) לאדם ממוצע, אך אדם שחי עם מיגרנה עשוי להשתמש בשלוש כפות לביצוע אותה משימה. לכל פעולה נדרשת כף אחת (או יותר), ולא ניתן להחליף בין הכפות במהלך היום.
הסכנות בניצול כמות הכפות המרבית
הסכנה בניצול כל הכפות (או האנרגיה) שלכם ביום אחד היא הצורך לגנוב כפות מן האספקה של היום הבא. בהתאם לאדם, לסבול את הכאב ולהשתמש בכפות רבות מדי יכול ליצור מדרון חלקלק ליום הבא או לשבוע הבא.
עבור אלה מאתנו החיים עם מיגרנה, המשמעות היא שההתאוששות מההתקף עלולה להימשך אפילו יותר זמן.
מאמצים רבים מדי יכולים גם לסכן אתכם ואת האחרים. בעבודה הקודמת שלי, סבלתי את הכאב בימים שבהם התקף המיגרנה הקשה עליי לקבל החלטות. בגלל סביבת העבודה, הרגשתי שמיגרנה אינה סיבה מספיק טובה כדי לקחת חופש מהעבודה. העבודה שלי הושפעה מכך, וגם אני.
דחיית הטיפול או התעלמות מתסמינים חמורים לא רק מאריכות את משך הכאב - עבור אנשים מסוימים, זה יכול אף להוביל לסיבוכים מסכני חיים. אף על פי שמצבים כאלה נדירים, התקפי מיגרנה עלולים להציב אנשים מסוימים בסיכון מוגבר לשבץ. עליכם לפנות לקבלת טיפול רפואי מיידי אם אתם חווים:
- אאורה (Aura) שנמשכת יותר משעה
- תסמינים חמורים שאינם מגיבים לתרופות
- תסמינים חדשים או שונים
לא תמיד אפשר להישאר בבית, אז כשאתם נאלצים לצאת החוצה, הקפידו לחלק את הכפות שלכם בחוכמה, והקפידו לתכנן תוכניות מראש. במקרים כאלה, הטיפול העצמי הטוב ביותר הוא מניעה והכרת הגבולות שלכם.
לאחרונה, לבת שלי הייתה הופעה בבית הספר שלא יכולתי להפסיד. המיגרנה שלי הייתה קיצונית, אבל הייתי חייבת להיות שם בשבילה. כשאתם הורים שסובלים ממיגרנה, אתם מפסידים הרבה, וזו הייתה אחת הפעמים שלא יכולתי לוותר.
הכנתי תיק עם תרופות, שמנים אתריים, משקפי שמש, צעיף ופריטים אחרים שעוזרים לי להילחם בתסמינים ובגורמים המעוררים. בעלי הביא לי נשנושים ומים - רמת סוכר נמוכה בדם והתייבשות הם שני גורמים מרכזיים אצלי - והסיע אותנו לאירוע. הוא גם עזר לי להיכנס ולמצוא מושב שממנו יכולתי לחמוק החוצה ולהימנע מהקהל במקרה הצורך.
הייתי באירוע בגופי, אך לא בנפשי. למרבה המזל, בעלי והורים אחרים צילמו הרבה תמונות וסרטונים. למחרת, כשהרגשתי קצת יותר טוב, צפינו במופע, והצלחתי ליהנות ממנו בצורה אחרת. התקשורת הפתוחה והתמיכה מצד יקיריי אפשרו לי להיות נוכחת ככל שיכולתי.
לדעת מתי לומר "די"
לעיתים אתם צריכים לקבל החלטות קשות כדי להציב את בריאותכם ואת רווחתכם בראש סדר העדיפויות. במקרה שלי, בסופו של דבר עזבתי את העבודה כדי שאוכל לטפל בעצמי טוב יותר. הבנתי שהסביבה הייתה רעילה וגרמה להרעת המצב הנפשי והגופני שלי במידה רבה. זו לא הייתה החלטה קלה, אך היא הייתה נכונה עבורי.
בשורה התחתונה: מיגרנה היא הפרעה נוירולוגית שצריך להתייחס אליה ברצינות, נקודה. היו זהירים - הקשיבו לגוף שלכם והציבו את הבריאות שלכם בעדיפות ראשונה.
מקורות המאמר:
