מיגרנה זה לא כאב ראש שחולף אם לוקחים כדור, זה מצב רפואי מגביל שלמדתי לחיות לצדו. אני מקווה שאמצא לזה פתרון כי בעיני אין משהו בלתי אפשרי, הנה: אני החייל הנשוי הראשון בסדיר שהתגייס לגל"צ
כולם שמעו על מיגרנה, זה משהו ששומעים עליו, אבל בין לשמוע ובין להבין המרחק רב. אנשים שלא חוו מיגרנה לרוב חושבים שזה "כולה כאב ראש, לוקחים כדור וזה נגמר", באמת שהייתי חותם על זה עכשיו, אבל מיגרנה זה לא כאב ראש. להמון כאבים יש תרופה, למיגרנה אין משהו שאתה בטוח יכול לקחת וזה יעזור, למיגרנה יש חוקים משלה וצריך ללמוד לחיות איתם, משימה לא ממש פשוטה.
אני בן 25, חי כבר יותר שנים עם מיגרנה מאשר בלי. זה התחיל כשהתחלתי לנסוע באוטובוסים כילד, אני בא מהמגזר החרדי וכל יום היתה נסיעה ללימודים והביתה. היו לי המון כאבי ראש. אמא שלי היתה קובעת בפסקנות "לא שתית!" אבל אני ידעתי זה לא עניין של שתיה, תמיד הקפדתי לשתות מים והרבה. כילד אתה לא ממש מתלונן וחוץ מזה כולם קוראים לזה כאבי ראש, זה לא ממש מיוחד לסבול מכאבי ראש, הרי לכולם יש.
אבל הכאבים ממשיכים ולא מרפים. אני מזהה שיש כאבים מקדימים בצוואר לפני שמתחיל כאב הראש. אני לא מתלונן כי כולם חושבים שזה סתם כאבי ראש ולך תסביר שזה לא. היום אני יודע שמיגרנה משבשת ושאני חייב להקשיב לגוף שלי, אבל כילד אתה לא מבין את זה, בעיקר כי אתה לא יודע שיש אופציה אחרת. אבל מתישהו הבנתי שלא יכול להיות שרק אני סובל ולכן המשכתי לחפש כדי להבין מה זה. הבנתי שחושך עוזר, שחום ושמש עושים לי רע, חקרתי יותר, הקשבתי גם לאחיות שלי שסבלו מזה ואז כל הנקודות התחברו – יש לי מיגרנה. הייתי בן 17, אבל העובדה שמצאתי את השם לא עזרה כי ממילא אף אחד לא מבין מה יש לך, מיגרנה לא ממש מוכרת ולא ממש מוגדרת.
אחר כך הגיעו השנים של הלימודים בישיבה, בהן המיגרנות היו קלות יותר, כנראה שזה משום שרוב הזמן נמצאתי בחדר ממוזג. זו היתה תקופה עם מעט נסיעות ובלי הרבה חשיפה לשמש ולחום, כך שהיה יותר קל. אבל עדיין סבלתי ממיגרנה וכשהייתי צריך מנוחה, גם ידעו לתת לי אותה.
התחתנתי ויש לי שתי בנות שהן החיים שלי ואני משתדל שהמיגרנה לא תשפיע. לא הרבה אחרי החתונה הבנתי שהמקום שלי לא בישיבה. זה היה הזמן שהחלטתי לתרום למדינה ולעשות צבא. התגייסתי בגיל 23, הייתי החייל הסדיר הנשוי הראשון בתחנה. אני משרת כעורך דיגיטל בגל"צ ותכל'ס סדר היום שלי הכי לא מותאם לאדם שיש לו מיגרנה, הוא מורכב פחות או יותר מכל הדברים שמזרזים עוד התקף. אבל זו הבחירה שלי ואני משתדל עקרונית לא לתת למיגרנה להשפיע יותר מדי.
אבל המיגרנה כן משפיעה, אי אפשר להכחיש. אני משתדל לצמצם את ההשפעה שלה, אבל היא משפיעה. אני מתכנן את היום שלי כדי שיהיו כמה שפחות מצבים שישפיעו, למשל שמתי לב שארוחות לא סדירות, התאפקות, נסיעה בתחבורה ציבורית, שהיה בחום, ישיבה ארוכה מדי מול מסך הם טריגרים להתקפים. אם חברים קובעים בחוץ במשך היום אני לרוב לא אגיע ומכיוון שהיא מושפעת מהמון דברים אני עדיין סובל ממיגרנה כל יום ומדי פעם, בערך אחת לשבוע מהתקף רציני יותר. אולי בגלל השעות מול המסך בצבא זה משפיע יותר, בפעם הראשונה הלכתי לרופא, אבל אין בזה הקלה. גם כשמאבחנים אותך, האבחון אינו פתרון, הוא רק נותן שם למצב. כשהראש דופק כאילו מישהו הולם בך בפטיש, זה לא משנה שקוראים לזה מיגרנה.
למדתי להכיר את הגוף שלי ולהקשיב לו כדי לחוות פחות כאבים בפחות זמן. למדתי להתמודד עם הכאבים ביומיום, עם הלחץ הפנימי באזור העיניים, ולאורך היום כשצריך אני לוקח כדורים משככי כאבים, לפעמים נח לרגע ולפעמים פשוט משכנע את עצמי שאני יכול להמשיך, גם כשכמעט בלתי אפשרי להמשיך, אבל אין ברירה. יש לי רוטינה, כמו סדר פעולות בהתקפים החזקים. להתקפים האלה יש רק תשובה אחת: כדור, חושך ומיטה. אחר כל אני קם כמו חדש.
המיגרנה הפכה לשגרה ידועה, אני מתכנן את היום שלי לפי זה: הבוקר בסדר ואז אחרי כמה שעות מול מחשב כבר שוב מתחיל התקף קטן, אחר כך נסיעה לירושלים ללימודים בתכנית "אקסיומה", תכנית מרוכזת להשלמת כל הבגרויות ב-10 חודשים. הנסיעה תביא עוד התקף, אז שוב כדור. הלימודים עד עשר ואני מנסה להישאר מרוכז אבל כל המאמץ הזה לרוב יביא לעוד התקף, מגיע הבית – כדור, חושך, שינה – מחר יש יום חדש וצריך כוח להתמודד עם המיגרנה.
