מהיום שאני זוכרת את עצמי, אני מתמודדת עם משקל עודף. כילדה, כנערה, כעלמה, כאישה צעירה ועכשיו כאישה בוגרת. נולדתי במשקל תקין ובילדות המוקדמת שלי הייתי ילדה רזה. למעשה עד גיל שש. ואז (תמיד יש תירוץ טוב) המשפחה עברה לירושלים בעקבות העבודה של אבי.
השנתיים הראשונות שלי במערכת החינוך היו קשות. סבלתי מהילדים, מהמורה המחנכת והפכתי בקצב מהיר מאוד לילדה שמנה ולא מאושרת. קראו לי בשמות והייתי מושא להצקות. האוכל הפך לידידי וחברי הטוב. מיותר לציין שההשמנה לא תרמה למצבי החברתי.
רצה הגורל, אולי המזל, ולקראת כיתה ג' עברה המשפחה דירה, עברתי בית ספר ומשם המשכתי להיות מה שנקרא שמנמנה, הדברים כאילו הסתדרו מעצמם, למעט ענייני המשקל העודף.
להיות נערה שמנה זו ממש בעיה. אני זוכרת את החרדות שלי כשעמדתי עם קבוצת ילדים בהמתנה למדידת משקל וגובה. הייתי בכיתה ז', כבר אז שקלתי מעל הממוצע המקובל, למרות ויחד עם יתרון הגובה. היינו נכנסים בקבוצות של חמישה לחדר האחות, הרופאה מודדת, שוקלת וצועקת את הנתונים בקול רם לאחות שרושמת. אני בהיסטריה, דפיקות לב מואצות, אסור שאף אחד ישמע כמה אני שוקלת. מצאתי פתרון, ביקשתי מהרופאה ללחוש לי ואני לחשתי לאחות אחרי שעיגלתי קצת למטה. אפשר לחזור לנשום.
אני חיה קרוב לחמישים שנים עם עודף משקל. המשפחה הקרובה שלי רגילה ורואה דברים אחרים, לא רק אישה שמנה, גם אני התרגלתי ומהמראה מציצה לי אישה שמנה וחביבה. לרוב אינני מקבלת הערות בנושא המשקל. החברים שלי תמיד בוחנים אותי, המשפט שאני שומעת באיזה שהוא שלב בפגישה: "רזית קצת לא?!" כשזה לא נאמר – בעיה! כנראה ששמנתי.
שנים נאבקתי בעודף משקל, כל פעם ניסיתי משהו חדש. השיא מבחינתי החל בגיל 45 שאובחנתי כחולת סוכרת מבוגרים סוג 2, שדרשה ממני התמודדות מכיוון נוסף. הסוכר מצוי בהכול, אנחנו חברה מכורה לסוכר ורוב המוצרים, גם המלוחים יש בהם סוכר. כחולת סוכרת אני אלופה במציאת פתרונות למזון ללא סוכר, עתיר קלוריות.
לא פשוט לחיות בעולם שלנו עם עודף משקל. למראה החיצוני יש חשיבות גדולה בחיי החברה ואפילו בשוק המועסקים. אני למזלי הטוב מהשמנות הקלות, עוד תירוץ מצוין לא להתמודד עם הבעיה עד הסוף. אני מתנועעת בקלות, גמישה, בעלת כושר לא רע והשומנים המיותרים עדין לא עצרו אותי בשום מסע, או גרמו לי תחושה של קושי בלתי סביר. יחד עם זאת הייתי בלא מעט מצבים שהיה לי הרבה יותר פשוט להיות רזה. אסיים בסיפור משעשע שקשור לעבודתי.
לפני מספר שנים יצאתי לטיול שנתי עם כיתה של תיכוניסטים. סיירנו במבצר נמרוד בחרמון ובנקודה מסוימת במהלך הסיור עוברים דרך חרך ירי. הייתי אחרונה וכשהבנתי את המצב בשקט בשקט עשיתי אחורה פנה והגעתי ליציאה מהחרך מהצד השני. בינתיים תלמידי היקרים עסקו בהתערבויות אם אצליח לעבור את החרך או לא. מן הסתם לא נתתי להם את העונג, בהחלט אחד הרגעים שהייתי ממש, אבל ממש רוצה להיות רזה.
להתמודד עם עודף משקל, זה עניין יומיומי, לשמחתי אני מחויכת בנושא, מתאימה את עצמי לסטראוטיפ המקובל, אנשים שמנים תמיד שמחים.
אז כיצד אני שומרת על השמחה? שישה טיפים ממני:
- להיות תמיד עם בקבוק מים ולנשנש מים כל היום.
- לאכול כל שלוש שעות במנות מדודות, לא כל עצירה לאוכל חייבת להביות ארוחה, גם תפוח ושישה שקדים זו עצירה, גם קפה ושלוש קוביות שוקולד – זו עצירה.
- להפסיק לאכול בלילה, בכל מחיר, גם בטיסה, גם באירוע.
- לבחור מה אני מתכוונת לאכול ולהתמקד בבחירה שלי.
- לא להגיע בשום מצב לתחושת רעב.
- לא להתייאש ותמיד להתחיל שוב מחדש.
לי זה עובד, בהצלחה.
