מאיה לוי אובחנה עם סרטן השד בדיוק ביום הולדתה ה-40, מאז שיצאה למשימת חייה - להילחם בסרטן חלפו 6 שנים מורכבות, מלאי חששות לצד תקווה. היום היא מעבירה מסר מעודד לנשים, תלמדי, התייעצי ואל תשכחי להעניק לעצמך משהו ליום שאחרי.
עבדתי במשרה מלאה וג'ינגלתי בין הבית לעבודה כצפוי למישהי שנמצאת בדיוק באמצע החיים, גיל 40, ואז זה תפס אותי – לגמרי במקרה כשנגעתי בשד בעת המקלחת. השליטה והרצון לידע תמיד אפיינו אותי, וכך גם הפעם – עוד באותו הערב נכנסתי לגוגל לנסות ולאתר כל מידע שיכול לעזור לי ולכוון אותי בצעדים הבאים שעליי לעשות בעולם החדש שנכפה עליי וכך התחלתי לתכנן את רזי המבצע הצבאי הפרטי שלי.
תקופת ההמתנה לקבלת תשובות זכורה לי במיוחד כתקופה הקשה ביותר. העולם עומד מלכת וחוסר הוודאות לצד אי השליטה שלך במצב משתלטים עליך. במקרה אצלי, המתנתי לתוצאות הבדיקות בתקופת החגים בישראל, תקופה הידועה כתקופה לא פרודקטיבית בכלל וכל רמז לתוצאות האפשרויות – אפילו עווית קטנה במבטה של הטכנאית שעשתה לי בדיקה נלקח ברגעים האלו בכובד ראש. לא אשכח את הרגעים בתום בדיקת הממוגרפיה שעשיתי, ראיתי את התוצאות על פניה של הטכנאית שאיחלה לי חג שמח – והבנתי שלמילה שמח אין מקום פה.
אחרי שאספתי הרבה מידע והבנתי לקראת מה אני הולכת בחרתי לא להסתיר את העובדה שחליתי גם לא לרגע אחד. שיתפתי את הילדים ואת המשפחה המורחבת ובהמלצת אחת מחברותיה של אמי, הגעתי לכירורג שד ששלח אותי לאונקולוג ולניתוח. ואני, שנלקחתי מסביבתי הטבעית לסביבה זרה לי, ועל אף כל המידע שקראתי – הלכתי עם כל מה שאמרו לי. אחד הקשיים שזכורים לי במיוחד בהתמודדות היה חוסר ההכוונה וההבנה בנושא ובפרספקטיבה של זמן אני באמת ממליצה לנשים להצטרף לקבוצות ייעודיות של נשים כמותן, המתמודדות עם המחלה. המקום החשוב הזה בו את יכולה לפרוק את שעל ליבך, להתייעץ, ללמוד מניסיון של נשים אחרות שהיו במצבך – הוא בעל ערך עצום, והתחושה שאינך לבד – משמעותית מאוד בתהליך ההתמודדות. היתרון העצום שאני נחשפת אליו בתקופה האחרונה הוא גם כמות הידע המועברת בקבוצות הללו, המאפשרות לך להיות מעורבות הרבה ביותר בהחלטות הטיפוליות שמעצבות לא פעם באופן משמעותי את הלך המחלה.
בוקר אחד עצרה אותי אחת מחברותיי הטובות ואמרה לי שאני חייבת ללכת לייעוץ נוסף וכך הגעתי לרופאה נוספת שאבחנה שיש לי שני גושים ולא אחד ושלחה אותי במהירות לבדיקת MRI. היא הסבירה לי שמעכשיו אנחנו ביחד בסיפור הזה – ואין מילים לתאר עד כמה התחושה הזו שמישהו דואג לך בימים ההם, מצליחה למלא אותך בתקווה ובסוג של מנוח. ב-MRI אכן התגלו שני גושים ופתאום חשש חדש הצטרף למשוואה – הרופאים חששו שאני בשלב של מחלה גרורתית ושאחד הגידולים חודרני.
כשאתה נכנס לתהליך הזה אתה נכנס לסיפור שהסוף שלו עוד לא נכתב וכל פעם צצות חששות חדשות ואתה צריך להיות גם מוכן להן. הוועדה הרפואית שעסקה במקרה שלי המליצה לי לעבור בדיקת אונקוטייפ שד שתבחן את מידת האגרסיביות של הגידול שלי ואת הסיכוי שהמחלה תחזור גם אחרי הניתוח. והנה חשש נוסף שליווה אותי - הפחד מהכימותרפיה היה כה רב ובחיפושים שלי בגוגל כבר קראתי על הבדיקה והבנתי שאני תלויה בתוצאות שלה – הציון שיקבע מה התועלת אם בכלל מסדרת טיפולי כימותרפיה. בעודי מחלימה בבית מהניתוח קיבלתי את הבשורה שהגידול הנוסף שכל כך חששתי ממנו הינו ברמת סיכון נמוכה. זה היה מבחינתי וואו גדול. העובדה שלא אצטרך להתמודד עם תופעות הלוואי של הכימותרפיה ולהתרכז בהחלמה היו משמעותיות ביותר בעבורי. זה לא שהיה לי לגמרי קל גם אחר כך כי עברתי עוד 30 הקרנות בהמשך, סבלתי מכוויות ועייפות נוראית.
העניקי לעצמך משהו טוב
אמנם אני לא אובייקטיבית אבל יש שיגידו שעברתי המון בחיים. עברתי לא מעט ניתוחים וביליתי מאושפזת פעמים רבות בבתי חולים בגלל בעיה רפואית שנולדתי איתה. בבגרותי הייתי מעורבת בתאונות דרכים ואז הגיע הסרטן. כחלק מההחלמה חיפשתי לעשות לעצמי משהו שעושה לי טוב. בעברי ניגנתי בחליל צד. עם לידות הילדים והעבודה האינטנסיבית הזנחתי את התחביב הזה ואחרי שחליתי החלטתי לחזור לקחת שיעורים באופן מקצועי. לקחתי צעד נוסף קדימה והיום אני מופיעה בהרכב. אני לומדת ג'אז והמוסיקה חזרה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ממלאת אותי, משחררת ונותנת ערך מוסף. יכולתי למצוא את עצמי ממורמרת על מר גורלי, כועסת ועצבנית אבל בחרתי לא להיות כזו כי הסרטן לא מגדיר אותי. אני טיפוס אופטימי מטבעי ועל אף התקופות הקשות תמיד האמנתי שצריך להמשיך לחיות, חיים מלאים עם כמה שיותר רגעים טובים ולהסתכל תמיד קדימה.
