לפני עשור בדיוק, בערב שגרתי לגמרי, התיישבתי על הספה בביתי ונגעתי בחזה. את הגוש הרגשתי לבד, ועל אף שהייתי טיפוס שנטה לדחות דברים, ידעתי באותו הרגע שאסור לי לעצור ושזה הזמן שלי להילחם בכל הכוח.
הסרטן לא היה זר לי, אמי נפטרה ממנו שנה לפני היום בו גיליתי שאני חולה וגם אבי נפטר מהמחלה. אבל תמיד האמנתי ש"לי זה לא יקרה". ביום בו עברתי את הביופסיה המשכתי מיד לאחר מכן לחוג צורפות שלא מכבר נרשמתי אליו. על אף שחששתי מאוד מתשובות הבדיקה ידעתי שאני לא מתכוונת לזנוח, גם בימים הלא פשוטים ההם, את הדברים שאהבתי ביותר לעשות ועשו לי הרבה טוב. לא הרגשתי שיש לי מקום לרחמים עצמיים, זה גם לא היה עוזר ובימים ההם גם נחשפתי לתרומה הענקית שקיבלתי מהנתינה ועודני מקבלת. יצרתי קשר עם האגודה למלחמה בסרטן והצטרפתי לקבוצת תמיכה, לימים גם הצטרפתי לקבוצות נוספות ביניהן "גמאני – חליתי בסרטן השד". היותי דוברת רוסית היוותה יתרון משמעותי בקבוצות אלו המלכדות את הנשים המתמודדות עם סרטן השד ולא פעם נתקלות במכשול בגלל השפה, ואחרי תקופת זמן מה התחלתי לקחת חלק ב"יד להחלמה", קבוצת מתנדבות המעניקות תמיכה טלפונית ומתקשרות לנשים הגיבורות הללו אחת לחודש לשיחה פתוחה וכנה על ניסיון העבר שלי וההתמודדויות שהן עוברות. לעיתים אלו שיחות ארוכות ולעיתים אחרות שיחות קצרות רק כדי לאחל חג שמח או לתת תזכורת שאני פה בשבילן, והשמחה שאני שומעת בקולן בצד השני שווה בעבורי הכל.
ההשלכה המתבקשת של המעורבות הזו היא שאין לי אפשרות אמיתית להתנתק מהמחשבות על הסרטן. לימים הבנתי שאולי אי אפשר באמת להתנתק, לא מהתהייה אם ומתי המחלה תחזור ולא מהחיים החדשים שנוצרו בעקבותיו. בקבוצות התמיכה הללו מצאתי חברות אמת ואנחנו מבלות ביחד לא מעט ולעיתים לא רחוקות לצערי גם מתבשרות על אובדן של אחת מאיתנו – אז הכאב מתעצם מאוד ומלווה את כולנו.
עברתי כריתה חלקית, הקרנות והתחלתי לקבל טיפול הורמונלי – לא אשכח את התחושה בבקרים רבים בהם הכתה בי המציאות החדשה – הבטתי בשד שלי והופתעתי כל פעם מחדש שזהו אכן השד שלי. בימים ההם ריחפה באוויר השאלה האם טיפולי הכימותרפיה הכרחיים במקרה שלי, אבל בדיקת האונקוטייפ שעברתי הצביעה שאני בסיכון נמוך לחזרת המחלה והטיפולים נחסכו ממני ואיתם כל החששות הגדולים מתופעות הלוואי שעלו חדשות לבקרים בקבוצות בהן הייתי חברה. והיום – עשור אחרי, כשאני מקפידה להגיע למעקבים ולבדיקות, אני עדות לכך שלא היה בה צורך.
לשמחתי הגדולה הסביבה הפרטית שלי עטפה אותי מהרגע הראשון ובמיוחד בעלי והילדים. בני הקטן היה רק בן 10 בזמנו ואחת התרומות הזכורות לי במיוחד מהשיח בקבוצות התמיכה היה כיצד לספר לו ולאחיו הגדולים. אלו, לא הסכימו לקבל את הדרכים המעודנות יותר שניסיתי להציג להם ודרשו לדעת מה קורה ואכן שיתפתי אותם לבסוף בדבר המחלה. ברגע שאין השקעת משאבים סביב ההסתרה מתפנה מקום חשוב מאוד לתת לעצמך לנוח ולעכל את הדברים. אחרי הניתוח נשארתי בבית חודש ועל אף שלא יכולתי לעשות הכל היו דברים שהתעקשתי לעשות והיו משמעותיים בעבורי מאין כמותם כמו היצירות, הקריאה, הבישולים והאפייה שנהניתי מהם מאוד. בזמן ההקרנות כבר חזרתי לשגרת העבודה.
