אפילפסיה: סערה חשמלית בתאי העצב במוח

אפילפסיה נגרמת מפעילות חשמלית לא תקינה במוח ומתאפיינת בפרכוסים חוזרים. מהם סיבוכיה וכיצד ניתן לטפל בה

אפילפסיה (כפיון/ מחלת הנפילה) היא הפרעה נוירולוגית במערכת העצבים המרכזית שתסמינה העיקרי הוא פרכוסים חוזרים. היא נגרמת מפגיעה בפעילות החשמלית של תאי עצב (נוירונים) במוח (התפרצויות חשמליות לא תקינות שלהם).

לרוב הטיפול הראשון הוא תרופתי, ורק אם הוא לא יעיל נבחנות אפשרויות טיפול נוספות כגון ניתוח, השתלת קוצב וגאלי VNS)) ודיאטה קטוגנית. הטיפול לא יכול לרפא את המחלה אלא רק להפחית או למנוע את הפרכוסים.

לפי ארגון הבריאות העולמי WHO)), כ-50 מיליון איש בעולם מאובחנים באפילפסיה (10-4 ל-1,000 איש), מה שהופך אותה לאחת המחלות הנוירולוגיות הנפוצות בעולם. בישראל חיים כיום כ־85 אלף חולי אפילפסיה.

מהם גורמי הסיכון לאפילפסיה?

אצל כמחצית מהחולים הגורם למחלה אינו ידוע. אצל השאר היא מתפתחת בשל גורמים כגון:

גנטיקה: נמצאו גנים שונים שפגם בהם יכול להוביל לאפילפסיה. כאשר ישנם כמה בני משפחה שסובלים מאפילפסיה (היסטוריה משפחתית של המחלה) סביר להניח שהגורם הוא גנטי, גם אם הגן האחראי לא זוהה.

פגם מבני: כל נזק שנגרם למבנה קליפת המוח, למשל מגידול (שפיר או ממאיר), זיהום, חבלת ראש או אירוע מוחי (שבץ) ומחלות אחרות של כלי הדם במוח. אצל מבוגרים שבץ הוא הגורם המוביל למחלה.

גיל: אפילפסיה יכולה לפרוץ בכל גיל, אך ההיארעות הגבוהה ביותר היא בילדות ולאחר גיל 60.

הפרעה מטבולית: הפרעה שכזאת יכולה להיות גנטית או נרכשת (כגון מחסור בחומצה פולית) ולגרום לאפילפסיה בשל ביטויים ושינויים ביוכימיים מערכתיים.

מהם תסמיני המחלה וסוגיה?

פרכוסים הם התסמין העיקרי של אפילפסיה. אופיים תלוי באזור המוחי שבו הפעילות החשמלית נפגעה. נהוג לסווגם לשני סוגים עיקריים: מוקדיים וכלליים. המוקדיים נובעים מפעילות חשמלית לא תקינה באזור אחד במוח, והכלליים נובעים מפעילות חשמלית לא תקינה שמתחילה בבת אחת בכל המוח. בהתאם לכך, ניתן לסווג אפילפסיה לפי סוג פרכוסיה: אפילפסיה כללית, מוקדית או משולבת (כללית ומוקדית). פרכוס מוקדי עלול להפוך לפרכוס כללי (כאשר הפעילות החשמלית הלא תקינה מתפשטת לצד אחר של המוח). לעתים סוג הפרכוסים אינו ידוע, ואז לא ניתן לסווג את האפילפסיה לאחת משלוש הקבוצות הללו.

הפרכוסים מתבטאים באופנים שונים, בהתאם לאזור במוח שבו מתרחש הכשל החשמלי. כך למשל, התקף אפילפטי שהמוקד שלו הוא באזור המוחי ששולט בתנועות הגפיים יתבטא ברעד ובקפיצות שלהם. והתקף אפילפטי באזור המוחי שאחראי לראייה יכול להוביל להזיות ראייה וסנווּר. בדומה לכך, התקף אפילפטי יכול להתבטא בהזיות שמיעה וריח, בתסמינים תחושתיים כמו נימול ועקצוץ, ובתנועות חוזרות. לעתים יתלווה לפרכוסים שינוי במצב ההכרה והתודעה.

פרכוסים מוקדיים נחלקים לכאלו שכוללים שינוי במצב ההכרה ולכאלו שלא כוללים זאת. פרכוסים כלליים נחלקים למוטוריים (תנועתיים) וללא מוטוריים. פרכוס טוני-קלוני הוא דוגמה לפרכוס כללי-מוטורי. בין השאר הוא מתבטא בנוקשות שרירים, ברעד עז בכל הגוף, בתנועות מהירות חוזרות ובאיבוד הכרה. לעתים הוא מלוּוה באובדן שליטה על סוגרים, ביציאת קצף מהפה ובנשיכת הלשון. פרכוס א־טוני לעומת זאת מתבטא ברפיון מוחלט ופתאומי של השרירים, שגורם לחולה להתמוטט מיד וליפול.

דוגמה לפרכוס כללי-לא מוטורי הוא ניתוק שמתבטא בבהייה בחלל ובחוסר מודעות לסביבה, ולעתים מלוּוה בתנועות קלות כמו מצמוץ או ליקוק השפתיים.

פרק הזמן שבין תום הפרכוסים ועד לחזרת החולה למצב נורמלי מתאפיין לרוב בישנוניות, אך הוא יכול להתבטא גם בבלבול ואי־שקט עד כדי אלימות ופסיכוזה. ברוב המקרים החולה אינו זוכר את שאירע בזמן זה.

מהם הסיבוכים?

נזק פיזי: חבלה בעקבות נפילה או מצבים כגון טביעה ותאונת דרכים. לכן כאשר אדם מפרכס צריך לסלק חפצים מסוכנים מהסביבה, להשכיב אותו על הצד ולהניח משהו רך מתחת לראשו. אין לרסן בכוח את תנועותיו ואסור לתחוב חפצים או אצבעות לפיו.

נזק נפשי, כלכלי וחברתי: המחלה או תופעות הלוואי של התרופות לטיפול בה עלולות לגרום לבעיות נפשיות, ובייחוד דיכאון, חרדה ואובדנות. השפעות שליליות ארוכות טווח נוספות הן למשל פגיעה בכושר העבודה, אבטלה, מחסור כלכלי בשל הוצאות גבוהות על שירותי בריאות, גירושים, ואיכות חיים נמוכה.

סטטוס אפילפטיקוס: מצב נדיר שבו הפרכוסים נמשכים יותר מחמש דקות ברציפות או שישנם כמה פרכוסים חוזרים בלי שהחולה חוזר להכרה ביניהם. מדובר במצב מסכן חיים שעלול לגרום לנזק מוחי בלתי הפיך ולמוות. לכן פרכוסים שנמשכים ללא הפסקה יותר מחמש דקות מצריכים פינוי מידי לבית החולים.

מוות פתאומי ובלתי צפוי באפילפסיה (SUDEP): כאחוז מחולי האפילפסיה מתים מ־ SUDEP((Sudden Unexpected Death in Epilepsy. נמצא קשר ישיר בינו לבין תדירות הופעתו של פרכוס טוני-קלוני. מניעתו היא הסיבה המרכזית לטיפול באפילפסיה.

כיצד מאבחנים?

אבחון המחלה מתבצע אצל נוירולוג ומתבסס על סיפור המקרה (הפרכוסים), בדיקה נוירולוגית ובדיקות עזר כגון CT ו-MRI. באמצעות בדיקות הדמיה אלו ניתן לזהות ממצאים או מבנים חריגים במוח (כמו דימומים וגידולים) שיכולים לגרום לפרכוסים. בדיקה נוספת היא EEG(אלקטרואנצפלוגרם), שנעשית באמצעות הצמדת אלקטרודות לקרקפת ויכולה לאבחן פעילות חשמלית לא תקינה במוח ולזהות את המוקד שממנו היא מתחילה.

כיצד מטפלים?

מטרת הטיפול באפילפסיה היא למנוע פרכוסים ולאפשר למטופלים תפקוד רגיל ואיכות חיים. לרוב הטיפול הראשון הוא תרופתי, ורק אם הוא לא יעיל נבחנות אפשרויות טיפול נוספות, בהתאם לסוג האפילפסיה והגורם לה.

התרופות לאפילפסיה לא מרפאות אותה אלא יכולות למנוע או להפחית את הפרכוסים באמצעות הפחתת הפעילות החשמלית המוגזמת במוח. אם המטופל עמיד להן, ניתן לשקול טיפולים לא תרופתיים, כגון ניתוח, השתלת קוצב וגאלי VNS)) ודיאטה קטוגנית. חשוב לציין כי רק לאחר כישלון של מספר טיפולים תרופתיים, נשקלת האופציה של ניתוח.

בניתוח כורתים את המוקד האפילפטי או שמנתקים אותו. אם אין פרכוסים תקופה ארוכה לאחריו, ניתן לשקול להפחית את נטילת התרופות ואף להפסיקן.

הקוצב הווגאלי מושתל מתחת לעור, לרוב בחזה. הוא שולח למוח פולסים חשמליים דרך עצב הוואגוס שעובר בצוואר. הפולסים מדכאים את הפעילות החשמלית הלא תקינה במוח, וכך יכולים להפחית את תדירותם, אורכם ועוצמתם של הפרכוסים. בשנים האחרונות החלו להשתמש בקוצבים מדור חדש, שמשתלטים טוב יותר על הפרכוסים.

הדיאטה הקטוגנית מבוססת על צריכה גבוהה של שומן במקום פחמימות. כך, כדי ליצור אנרגיה, הגוף נדרש לשרוף חומצות שומן במקום סוכר (גלוקוז). פירוק החומצות בגוף מייצר תרכובות אורגניות ששמן קטונים. נמצא כי כאשר רמתם של הקטונים עולה – הפרכוסים פוחתים. הסיבה לכך אינה ברורה דיה, וייתכנו תיאוריות נוספות לגבי מנגנון הפעולה של דיאטה זו.

לסיכום, אפילפסיה היא הפרעה נוירולוגית שבה נפגעת הפעילות החשמלית של תאי העצב במוח. תסמינה העיקרי הוא פרכוסים, ומטרת הטיפול היא למנוע אותם. כיום החולים במחלה יכולים לשלוט בהם ולחיות חיים תקינים ומלאים, בעיקר באמצעות נטילת תרופות בקביעות ומעקב רפואי סדיר.

אין באמור לעיל, במידע או בתשובה כדי להוות בדרך כלשהי, ייעוץ רפואי או אחר כלשהו, המלצה או תחליף לטיפול כלשהו או המלצה למוצר או תכשיר כלשהו. אי לכך, יש לקרוא היטב את עלון המידע הנלווה לכל מוצר ולפנות לרופא לצורך קבלת טיפול או ייעוץ רפואי.