מהי דיאליזה, מדוע היא חיונית לטיפול במחלות כליה כרוניות וכיצד ניתן לחסוך את הריצות לבתי החולים ולבצע אותה בנוחות של ביתכם? כל המידע על הטיפול שמסייע לחולי כליות לשפר את איכות החיים
מחלת כליות כרונית (Chronic Kidney Disease) היא מחלה נפוצה הגורמות לירידה באיכות חייהם של חולים רבים ברחבי העולם. בארה"ב, נכון לשנת 2017, כ-15% מהמבוגרים סובלים ממחלת כליות כרונית. בסך הכל, מדובר על כ-30 מיליון חולים בארה"ב בלבד. למרות זאת, נראה שחולים רבים כלל אינם מודעים למצבם ולכן נמנעים מקבלת טיפול: למעשה, על פי המרכז לבקרת מחלות בארה"ב (CDC), כמעט חצי מהחולים שסובלים מאי-ספיקת כליות ואינם מקבלים טיפול דיאליזה, כלל אינם מודעים לעצם היותם חולים.
מהן הכליות?
הכליות הן שני איברים הממוקמים משני צדי עמוד השדרה, כל אחת מהן בגודל של אגרוף. תפקידן העיקרי הוא לסנן מינרלים, רעלים ועודפי נוזלים מהדם זאת על ידי הפקת שתן.
מהו כשל כלייתי וכיצד ניתן לטפל בו?
כשל כלייתי כרוני מתאר מצב בו קיימת פגיעה בתפקוד הכליה שנמשכת יותר משלושה חודשים ומובילה לחוסר יכולת של הכליות לבצע את תפקידן. כשל כלייתי כרוני נוטה להחמיר במשך הזמן, והוא עלול להפוך לאחר מספר חודשים או שנים למחלת כליות סופנית המחייבת תחליף לכליות שאינן מתפקדות.
אחת האופציות הטיפוליות במצב של מחלת כליות סופנית הוא השתלת כליה. מדובר בהליך ניתוחי שבמהלכו מושתלת כליה בריאה שניתנת מתורם חיי או מתורם שאינו בן החיים עוד. השתלת כליה נועדה לחולים הסובלים ממחלת כליות כרונית.
השתלת כליה היא אמנם הפתרון המוצלח ביותר להחלפת כליה שאינה מתפקדת. למרות זאת, מדובר בהליך מסובך שדורש התאמה ברמה גבוהה בין התורם לנתרם. בנוסף, מציאת כליה לצורך השתלה היא תהליך מורכב. מסיבות אלה, הדיאליזה הפכה להיות הדרך העיקרית בטיפול באי-ספיקת כליות סופנית.
מהי דיאליזה?
דיאליזה היא תהליך המחליף את פעולת הכליות, במהלכו מתבצע סינון של חומרי פסולת מהדם, לרבות אשלגן, חומצות שונות ושתנן וסילוק עודפי נוזלים מהגוף. אמנם הדיאליזה אינה מהווה תחליף לכליה בריאה, אך היא מאפשרת לחולים להמשיך לחיות עוד שנים ארוכות – גם כאשר הכליות אינן מתפקדות.
כ-1.2 מיליון חולי אי ספיקת כליות סופנית מטופלים באמצעות דיאליזה כיום, ובישראל מדובר על כ-6400 מטופלי דיאליזה. בשנת 2015, על כל 100,000 תושבים נמצאו בישראל כ-117 מטופלים שקיבלו טיפול כלייתי חליפי כלשהו, ומתוכם, כ-77 היו מטופלי דיאליזה. נתון זה מעיד על שכיחותו הגבוהה של טיפול הדיאליזה.
למרות היתרון בדיאליזה, טיפול זה אינו פשוט והוא מצריך הגעה לבית החולים 3 פעמים בשבוע לכ-4 שעות בכל יום. בכך למעשה, טיפולי הדיאליזה משפיעים על חייו של החולה ושל משפחתו באופן ניכר.
החדשות הטובות שקיימת שיטת דיאליזה נוספת בשם דיאליזה פריטוניאלית שניתן לבצע בבית המטופל, מה שיכול לחסוך לחולים ולבני משפחתם את הזמן והטרחה שכרוכה בהגעה לבית החולים.
הסבר על שיטות דיאליזה:
1. המודיאליזה:
המודיאליזה היא הצורה השכיחה יותר של דיאליזה, והיא מתבצעת באמצעות סינון הדם בעזרת מכונה דרך ממברנה מלאכותית. בשיטה זו חלק מהדם נשאב החוצה מן הגוף, מסונן מחומרי הפסולת שהצטברו בו ומוחזר חזרה למחזור הדם. רוב החולים המטופלים בדיאליזה מטופלים בשיטה הזו, בדרך כלל שלוש פעמים בשבוע למשך כ-4 שעות ביום. המודיאליזה מתבצעת במכוני דיאליזה פרטיים או בבתי החולים, בצורה של "משמרות". לצורך ביצוע של המודיאליזה יש צורך בהכנסת קטטר זמני, או ביצוע פעולה כירורגית של כלי דם. שיטת טיפול זו גורמת לתופעות הלוואי שונות הכוללות ירידה בלחץ הדם, תחושת עייפות, בחילות, וזיהומים. בנוסף, טיפול זה דורש התארגנות לוגיסטית הכרוכה בהגעה למקום הטיפול ובליווי של בן משפחה או מטפל.
2. דיאליזה פריטוניאלית:
דרך נוספת לביצוע דיאליזה היא באמצעות "דיאליזה פריטוניאלית" (הידועה גם כ"דיאליזה צפקית"). לכל אדם ישנו קרום שעוטף את איברי הבטן המכונה קרום הצפק או הפריטונאום. ניתן להשתמש בקרום זה לטובת ביצוע הדיאליזה מבלי לשאוב את הדם למכונה חיצונית. הדיאליזה הפריטוניאלית, שכאמור אינה דורשת שאיבה של דם החוצה מן הגוף, מתבצעת על ידי החדרת קטטר מיוחד לחלל הבטן והחדרת נוזל מיוחד אל תוך החלל. הנוזל נשאר בחלל הבטן לפרק זמן מסוים, סופח אליו חומרי פסולת מן הדם ולבסוף מנוקז החוצה כשהוא כולל בתוכו את חומרי הפסולת. תופעות הלוואי כוללות זיהום של קרום הצפק, סיכון מוגבר להתפתחות של בקע (הרניה) ועליה במשקל במידה ולא מפחיתים את הצריכה הקלורית בהתאם, כמו גם תחושת עייפות שמהווה תופעת לוואי לשני סוגי הדיאליזה.
איזה סוג של דיאליזה מומלץ יותר?
רוב המחקרים מראים כי הסיכון לתמותה במטופלי דיאליזה צפקית לעומת מטופלי המודיאליזה לאורך זמן נמוכים יותר, במיוחד בשלושת החודשים הראשונים לטיפול. נתון זה מתהפך לאחר כשנה וחצי של טיפול. נתון נוסף הוא כי דילאיזה ציפקית היא בעלת עלויות נמוכות יותר מזו של המודיאליזה. ישנם רופאים הסבורים כי דילאיזה צפקית בעלת יתרונות שונים, כמו הפחתת העומס על הלב וכלי הדם ע"י האפשרות לשליטה טובה יותר בכמות הנוזלים בגוף, בעלת פחות מגבלות על הדיאטה ואורך החיים של המטופלים ודורשת שימוש בפחות תרופות. שיטה זו היא אינה דורשת דקירות חוזרות ממחטים לשם יצירת גישה ורידית. יתר על כן, חלק מהמטופלים מבצעים את הטיפול במהלך הלילה, עובדה המאפשרת לשמור על אורח חיים נוח וגמיש יותר, תוך כדי תפעול עצמאי של מכונה פשוטה.
למרות יתרונותיה של הדיאליזה הפריטוניאלית, ההליך כרוך במגבלות: ראשית לשם ביצוע הדיאליזה הפריטוניאלית יש צורך בפעולה כירורגית הכוללת החדרה של קטטר אל תוך חלל הבטן. שנית, השימוש בשיטה זו עשוי להיות מוגבל בזמן (4-5 שנים), זאת עקב חשש מסיבוכים שונים, שהעיקרי בהם הוא, Sclerosing peritonitis, מחלה הגורמת לעיבוי של קרום הצפק. שלישית, כתוצאה מביצוע הדיאליזה הפריטוניאלית עלול להתפתח זיהום של חלל הפריטוניאום . זוהי דלקת של קרום הצפק שמקורה בזיהום חיידקי או פטרייתי. למרות זאת, חשוב לציין כי ההתפתחות בשיטת הדיאליזה הפריטוניאלית, הביאה לירידה בשיעור הזיהום של חלל הפריטונאום המתפתח בשל ביצוע הפעולה.
