על פי מחקר נטל התחלואה הגלובלי לשנת 2016, מיגרנה היא הגורם השני בשכיחותו למוגבלות (נמדד לפי שנים שאבדו עקב מוגבלות), והגורם המוביל למוגבלות בקרב אנשים בני 15-49 שנים. העובדה שמיגרנה אינה מחלה סופנית ואינה גורמת למוגבלות קבועה או אובייקטיבית מקשה על ההכרה במחלה כבעיה חשובה בתחום בריאות הציבור.
למרבה הצער, התסמינים של מיגרנה לא מגיעים לבד. ישנן יותר ויותר עדויות לכך שמטופלים הסובלים ממיגרנה חווים לא רק נטל משמעותי הקשור לתסמינים הקליניים של מיגרנה, אלא גם עלייה בסיכון להפרעות פסיכיאטריות מגבילות, וסיכון מוגבר למחשבות אובדניות ולהתנהגות אובדנית.
דיכאון קליני
דיכאון קליני (MDD- Major Depressive Disorder) הוא ההפרעה הנפשית השכיחה ביותר המקושרת למיגרנה. על פי ההגדרות הקליניות לאבחון הפרעות נפשיות (DSM-5) מתואר דיכאון קליני כתקופה מתמשכת של מצב רוח ירוד שנמשכת לפחות שבועיים. אבחנה של דיכאון קליני מחייבת את קיומם של חמישה תסמינים, אשר חייבים לכלול מצב רוח ירוד ואנהדוניה (חוסר יכולת לחוש הנאה).
מהן העדויות שקושרות מיגרנה לדיכאון? מחקרים אפידמיולוגיים הראו כי אנשים הסובלים ממיגרנה נמצאים בסיכון מוגבר לסבול מדיכאון קליני, כאשר מחקר ראשוני הדגים את השכיחות הגבוהה של תחלואה נלווית זו בקרב מבוגרים בגילאי 27-28 שנים. תוצאות אלו שוחזרו לאחר מכן בטווח גילאים רחב יותר של 25-74 שנים. באופן דומה, מחקר אורך העלה כי אנשים עם מיגרנה נמצאים בסיכון גבוה פי שלושה לחוות דיכאון קליני בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. כמו כן, אנשים הסובלים מדיכאון קליני הם בעלי סיכון גבוה פי שלושה לחוות מיגרנה בהשוואה לאנשים ללא דיכאון קליני. מטא-אנליזה אשר נערכה לאחרונה וכללה 12 מחקרים בדקה את הקשר בין מיגרנה לדיכאון קליני, ואיששה את הממצא כי דיכאון קליני שכיח יותר בקרב אנשים עם מיגרנה מאשר בקרב אנשים שאינם סובלים ממיגרנה. התופעה של דיכאון כתחלואה נלווית למיגרנה אינה מוגבלת לתת-סוג אחד של מיגרנה; ניתן לראות תחלואה זו במטופלים עם מיגרנה אפיזודית, מיגרנה כרונית, ואף כאב ראש תעוקתי אפיזודי וכאב ראש תעוקתי כרוני. לכתבה על סוגי כאבי הראש השונים->>
בהתחשב בשכיחות הגבוהה של מטופלים הסובלים הן מדיכאון קליני והן ממיגרנה, רופאים שיערו כי התערבויות פסיכולוגיות שנועדו לטפל בדיכאון קליני עשויות להביא לשיפור גם בתסמינים הקשורים לכאבי ראש. התערבות פסיכולוגית באמצעות טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT) נחשבת לטיפול הבחירה עבור דיכאון קליני.
האם טיפול התנהגותי קוגניטיבי עבור דיכאון קליני יכול להועיל גם לתסמיני כאב ראש במטופלים הסובלים מדיכאון קליני יחד עם מיגרנה? במהלך מחקר שבדק סוגיה זו, מטופלים עם תחלואה משותפת של דיכאון קליני ומיגרנה חולקו אקראית לקבלת טיפול בסיסי שגרתי עם או בלי 12 מפגשי טיפול התנהגותי קוגניטיבי שבועיים של 50 דקות. בהשוואה למצבם טרום הטיפול, לאחר תום הטיפול מצבם של המשתתפים בקבוצת הטיפול ההתנהגותי הקוגניטיבי השתפר משמעותית יותר ממצבם של המשתתפים בקבוצת הביקורת מבחינת מדדים של כאבי ראש, דיכאון, חרדה ואיכות חיים. זהו מחקר ראשוני, ונדרשות עדויות נוספות כדי להוכיח את יעילותו של טיפול התנהגותי קוגניטיבי בקרב קבוצות חולים עם מחלות נלוות. עם זאת, יש תקווה כי אנשים הסובלים ממיגרנה לצד דיכאון קליני עשויים להפיק תועלת הן מהתערבויות תרופתיות והן מהתערבויות פסיכולוגיות.
חרדה
לצד הקשר בין מיגרנה לדיכאון קליני, מחקרים הראו באופן עקבי כי שיעור לא פרופורציונלי של אנשים הסובלים ממיגרנה סובלים גם מתחלואה פסיכיאטרית נלווית אחת או יותר הקשורה לחרדה. בדומה לממצאים הנוגעים לדיכאון קליני, נמצא כי תחלואה של מיגרנה או הפרעות כאב ראש אחרות מעמידה אנשים בסיכון מוגבר למספר מצבים הקשורים לחרדה, שעלולים להוות נטל משמעותי על איכות החיים.
במחקר קהילתי שנערך בארה״ב נמצאו עדויות המדגימות את השכיחות הגבוהה של חרדה כתחלואה נלווית למיגרנה. מבין המשתתפים במחקר, 9.1% מהאנשים עם מיגרנה סבלו גם מתחלואה נלווית של הפרעת חרדה כללית. לשם השוואה, רק 2.5% מהאנשים שאינם סובלים ממיגרנה חוו הפרעת חרדה דומה. באופן דומה, במחקר עוקבה (פרוספקטיבי) נמצא יחס סיכויים מוגבר באופן משמעותי להתפתחות פוביה חברתית הקשורה לחרדה בקרב מבוגרים צעירים הסובלים ממיגרנה, בהשוואה למבוגרים צעירים ללא מיגרנה. מחקר נוסף מצא קשר בין מיגרנה להפרעת פאניקה, כמו גם בין כאב ראש חמור להפרעת פאניקה. פרשנות אפשרית נוספת של תוצאות מחקר זה היא שקיים קשר זמני בין מיגרנה וחרדה, ובין כאב ראש להפרעת פאניקה.
בדומה לממצאים הנוגעים לדיכאון קליני, נמצא כי תחלואה של מיגרנה או הפרעות כאב ראש אחרות מעמידה אנשים בסיכון מוגבר למספר מצבים פסיכיאטריים שליליים הקשורים לחרדה, שעלולים להוות נטל משמעותי על איכות החיים.
העלות של תחלואה פסיכיאטרית נלווית למיגרנה
לצד הנטל על הפרט, מיגרנה עם תחלואה פסיכיאטרית נלווית מהווה גם נטל כלכלי מוגבר על החברה בכללותה.
עדויות ממחקרי כלכלת בריאות מראות כי עלות הטיפול בסובלים ממיגרנה עם תחלואה נלווית גבוהה באופן משמעותי בהשוואה לטיפול במיגרנה בלבד. מחקר שנערך בארה“ב בשנת 2004 השווה את עלויות הטיפול הישירות של מטופלים ללא מיגרנה, מטופלים הסובלים ממיגרנה, ומטופלים הסובלים ממיגרנה יחד עם דיכאון ו/או חרדה. בהשוואה למטופלים ללא מיגרנה, למבוגרים הסובלים ממיגרנה היו עלויות רפואיות ישירות שנתיות גבוהות באופן משמעותי בכל הקטגוריות שנבדקו (7,089 דולר לעומת 2,923 דולר). קיומה של הפרעת דיכאון ו/או חרדה בקרב חולים הסובלים ממיגרנה הגדיל באופן משמעותי את העלויות הרפואיות הישירות השנתיות בהשוואה לקבוצות עוקבה בריאות תואמות. מחקר דומה שבדק רשומות רפואיות אמריקאיות מהשנים 2008-2013 הראה כי בהשוואה לטיפול בהפרעות נפשיות בלבד, הטיפול בהפרעות נפשיות עם תחלואה נלווית של מיגרנה הגדיל את עלויות הטיפול הישירות ב-35%.
מיגרנה לבדה כרוכה בנטל כספי נרחב, משום שמערכות הבריאות מתמודדות עם העלות של תורים לטיפול ראשוני ומשני, ביקורי בחדרי מיון ואשפוזים. עם זאת, ברור כי מיגרנה עם תחלואה פסיכיאטרית נלווית מגדילה באופן משמעותי את הנטל הכספי של מיגרנה על מערכות הבריאות.
