אין ספור מחקרים כבר הראו כי קיים קשר ברור בין מיגרנה למצבים כמו דיכאון, חרדה, ואפילו הפרעה דו־קוטבית, אך מה הסיבה לכך וכיצד יש לטפל באדם שסובל ממיגרנה ומתחלואה פסיכיאטרית נלווית? כאן התשובה הופכת למורכבת יותר

מיגרנה היא מצב רפואי המלווה בהשפעה לא רק על הגוף אלא גם על הנפש. לא מעט אנשים שמתמודדים עם מיגרנה יכולים להתמודד גם עם תחושות פסיכולוגיות קשות, בהן חרדה ודיכאון, אך לא רק. את הקשר בין מיגרנה לתחלואה פסיכיאטרית נלווית החלו לחקור כבר במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת, והתוצאות שעלו לאורך השנים ממחקרים רחבי היקף הצביעו על קשר ברור: לסובלים ממיגרנה סיכון מוגבר לסבול מדיכאון, חרדה, הפרעה דו קוטבית (או בשם המוכר 'מניה דיפרסיה), ומחשבות אובדניות ולהפרעות הקשורות בצריכת סמים והתמכרות .

המחלה שנחקרה הכי הרבה היא דיכאון, ומהספרות המחקרית עולה כי הסיכון לסבול מדיכאון גבוה פי שניים עד ארבעה בקרב הסובלים ממיגרנות. מחקרים רבים הראו גם קשר עקבי בין מיגרנה להפרעות חרדה, לפיהם הסיכון לסבול מהפרעות חרדה הוא פי שלושה עד חמישה בקרב הסובלים ממיגרנה ביחס למי שאינו סובל ממיגרנה. למעשה, אחד מהמאפיינים של חרדה כתחלואה נלווית למיגרנה היא הפחד מפני התקף, מה שגורם לחלק מהמטופלים להגביר התנהגות הימנעותית כדי לא לפגוש בטריגרים השונים להתקפי מיגרנה. סטרס או מתח נפשי אינו נחשב להפרעה פסיכיאטרית, אך גם כאן המחקר לא מותיר ספק בקשר שבין סטרס למיגרנה, וסטרס ידוע כאחד מהטריגרים האופייניים להופעה של התקף מיגרנה. קשר נמצא גם בין הפרעה דו־קוטבית ומיגרנה, ובסקירה שבחנה 11 מחקרים גדולים נמצא כי השכיחות של הופעת מיגרנה בקרב הסובלים מהפרעה דו־קוטבית עומדת על כשליש.

מהמחקרים עוד עולה כי תחלואה פסיכיאטרית נלווית שכיחה יותר במקרים של מיגרנה כרונית. סוג זה של מיגרנה מתאפיין ב־15 ימים או יותר של כאב ראש בחודש, במשך שלושה חודשים לפחות, כשלפחות 8 ימי כאב ראש מתאפיינים בהתאם להתקף מיגרנה (לעומת מיגרנה אפיזודית, שבה כאב הראש מופיע בפחות מ־15 ימים בחודש). למעשה, מחקרים רבים הראו כי תחלואה נלווית פסיכיאטרית נחשבת לגורם סיכון בהפיכתה של המיגרנה לכרונית.

שאלת הביצה והתרנגולת

אם כן המחקרים הראו באופן די ברור כי קיים קשר בין מיגרנה לתופעות כמו דיכאון, חרדה וסטרס, אך מה הסיבה לכך? האם דבר אחד גורם לשני? או שיש גורם אחר משותף שמוביל להתרחשות של שני המצבים הרפואיים יחד? כאן הדעות חלוקות. מצד אחד, תחושת הכאב החוזר, המופעל בצורה תקופתית או אף קבועה, יכולה ליצור עומס נפשי רב ולגרום לחוויה נפשית לא פשוטה, אלא שכדי להוכיח שמדובר בקשר חד־כיווני המחקר היה צריך להראות שיש סדר מסוים להתפרצויות של הדברים, קודם מיגרנה ואחר כך כל אותם מצבים נפשיים, ואת זה עוד לא הצליחו להראות. כן הראו שקיים קשר דו־כיווני, כלומר ייתכן כי הסברה לפיה יש גורם משותף לשני המצבים היא הסבירה יותר. גורם כזה יכול להיות סביבתי, למשל חוויה של התעללות בגיל מוקדם עשויה לגרום הן למיגרנה והן להפרעות פסיכיאטריות שונות, גורם ביולוגי, כמו תפקוד לקוי בהעברת הורמון כזה או אחר או התפתחות לא תקינה של המוח, וכן גורם גנטי – מחקרים שנעשו למעשה הצביעו על רקע גנטי משותף בין דיכאון למיגרנה.

השאלה שנותרה היא – כיצד מטפלים במיגרנה כשקיימת לצידה תחלואה פסיכיאטרית נלווית? התשובה היא לא כל כך פשוטה. מצד אחד ישנן תרופות נוגדות דיכאון המשמשות לא אחת גם למניעת מיגרנה, מצד שני ישנם טיפולים למניעת מיגרנה מדור ישן העלולים להחמיר תחלואה פסיכיאטרית כתופעת לוואי, ולכן חשוב על אחת כמה וכמה שלבחירת הטיפול יהיה שותף גם רופא/ה מומחים בתחום הנוירולוגיה והפסיכיאטריה. לצד הטיפול התרופתי, ישנן היום גישות שונות לטיפול במיגרנה, כמו טיפולי הרפיה, ביופידבק, CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי), מיינדפולנס, יוגה, היפנוזה ושיטה המכונה EMDR, אך יש לזכור שאף לא אחת מאלו הוכחה מחקרית כמונעת התקפי מיגרנה, וכמו במקרים רבים נראה כי הגישה המשלבת בין טיפול תרופתי לטיפול נפשי עשויה להיות הנכונה ביותר.

בעוד שהתמודדות עם מיגרנה שלעצמה היא קשה למדי, היא הופכת למאתגרת יותר כשמתלווה אליה דיכאון, חרדה או כל הפרעה נפשית אחרת. תחלואה פסיכיאטרית נלווית בקרב הסובלים ממיגרנה גורמת לפגיעה משמעותית באיכות חיים, שמתבטאת בין היתר בפגיעה תפקודית, בפגיעה בחוויית ההצלחה בעבודה ואפילו ירידה במצב הסוציו אקונומי.

אלא שמטופלים רבים חוששים לגשת לקבלת טיפול אם מתוך בושה או חשש שמא לא יבינו אותם. עם זאת בשנים האחרונות קיימת מגמה מבורכת בעולמות הרפואה ובכלל לנרמול השיח בנושא הפרעות פסיכיאטריות והעלאת המודעות לנושאי בריאות הנפש, במטרה לקדם חברה מכילה יותר ולאפשר למתמודדי נפש להתגבר על מחסום הבושה בדרך לקבלת טיפול הולם, ומתוך כך חשוב להדגיש כי קבלת עזרה מקצועית יכולה להביא להקלה ניכרת במצב ולשיפור משמעותי באיכות החיים.