התמודדות משפחתית עם הפרעות קשב בימי מלחמה

פרופ' איריס מנור: "בשבעה באוקטובר, יום שבת, הייתי בבית. התעוררנו מהאזעקה, היה לי ברור שזה אמיתי. רצנו לממ"ד. הילדים היו בבית, גם הכלבים. הפנינו את כולם לחדר הבטוח, הדלקנו רדיו וטלוויזיה, היה ברור שקורה משהו קשה מאד, הבן שלי נקרא למילואים תוך שלוש שעות, כמובן שלא היתה תחבורה ציבורית אז בעלי הסיע אותו ומאז אנחנו בתוך זה".

האזינו לפודקאסט בערוץ "קול הרופאים" של טבע

ההקדמה שלך מביאה אותנו לחלק העיקרי של השיחה: מהי טראומה?

פרופ' מנור: "יש בהגדרה של טראומה שתי בעיות, כי מדובר בטראומה שעומדת להיות כרונית, זה לא אירוע מחריד שעכשיו אנחנו משתקמים ממנו. כשאנחנו משתמשים בהגדרות לטראומה, אנחנו בדרך כלל מתייחסים לאירוע בודד שקרה ועכשיו אנחנו מתמודדים איתו. מצד שני, אנחנו גם לא מדברים על הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) כי אנחנו יודעים שבשלושת החודשים הראשונים יש השתקמות עצמית ויש יכולת התאוששות. הרבה תופעות שנראות לכאורה לא תקינות הן בעצם תקינות, כי יש פלאשבקים, עייפות, כעס, קשיי שינה, קשיי וויסות, התפרצויות זעם, עוררות, חרדה, בעיות בריכוז – אלה הם המרכיבים של מה שנקרא Acute Traumatic Stress. בשלב הזה בכלל לא מדברים עדיין על מצב כרוני, מדברים על טראומה מתהווה או טראומה חריפה.

המצב של טראומה חריפה, אני מדגישה זאת, חולף במרבית המקרים מעצמו. לבני אדם יש יכולת התאוששות או עמידות – Resilience שעוזרים להשתקם. אחד הדברים החשובים שיש לזכור הוא, שכ-90% מהאנשים יכולים להחלים מהזעזוע, מהטראומה, ושבעצם התנהגויות, לכאורה, לא נורמליות הן נורמליות. כלומר, לעבור זעזוע או טראומה ולהישאר אותו הדבר משמעותו, לדעתי, שאדם הוא ככל הנראה פסיכופט- מישהו שאין לו יכולת אמפתיה ואין לו יכולת תחושה, אחרת לא יכול להיות שאדם לא מרגיש כלום. או שיש איזושהי בעיה בהבנה התקשורתית, אבל בצורה משמעותית".

איפה זה פוגש את הפרעת הקשב?

פרופ' מנור: "הפרעת הקשב היא הגורם הנשכח, מדברים על גורמי סיכון שטראומה תהפוך ל- ,PTSD למצב החמור יותר, הכרוני. כשמונים גורמי סיכון, אף אחד לא מזכיר הפרעת קשב, אך אחד לא חושב על הפרעת קשב, וזה למרות שיש הרבה עבודות בהן מדברים על הקשר בין הפרעת קשב ו-PTSD ועל הסיכון שיש לאנשים עם הפרעת קשב לפתח PTSD. זה מקום שקושר אותנו, כי יש פה אוכלוסייה בסיכון, שלא כל כך נותנים את הדעת ומתייחסים אליה. לא מסמנים אותה, כי נוטים להתייחס אחרת לאוכלוסיות בסיכון. כשניגשים לקבוצה גדולה מאד של אנשים יש נטייה למיין אותם, לגשת לאנשים מסוימים קודם ולאחרים אחר כך, מבחינת סיכון. ופה יש קבוצה שבעצם מתעלמים ממנה, כי לא חושבים עליה.

"דבר נוסף: הסימפטומים של הפרעת קשב מזכירים מאד סימפטומים של טראומה. אלה הם ילדים עם הפרעת קשב, גם מבוגרים אבל בעיקר ילדים, בעיקר אם הם היפראקטיביים ותזזיתיים, לא מווסתים, עם הפרעות שינה, הפרעות תיאבון, מתוחים ורגישים מאד. מה שההורים מפרשים כחרדתיות למרות שזה לא תמיד חרדה – הם מאד דרוכים, ויש להם, כמובן, חוסר ריכוז עם הרבה גילויי כעס ותוקפנות. כמו בכל בעיה כרונית, ואנחנו יודעים את זה מבעיות כרוניות אחרות, הסימפטומים של ההפרעה עצמה מתעצמים. כמו באסתמה, למשל, שתחמיר, כמו שמחלות כרוניות אחרות יחמירו במצב של סטרס, גם בהפרעת קשב הסימפטומים יחמירו.

"אז צריך לדעת להבדיל, האם זו הפרעת קשב או האם זו הטראומה. ילדים עם הפרעת קשב הם בסיכון יתר מסיבה נוספת: הם סקרנים. הם מחפשים כל הזמן עוד ועוד, הם עלולים להגיע בדיוק למקומות שלא צריך, ביוטיוב, באינטרנט, בכל מקום שהם לא צריכים להגיע אליו וחושף אותם לפגיעה. מעבר לזה, המצב, בעיקר בשבועות הראשונים היה כזה, שעוד יותר היה להם קשה. במקומות סגורים יחסית, כדי להיות מוגנים, וזה קשה מאד לילדים עם הפרעת קשב, ובפרט להיפראקטיביים מבניהם. חזרו בהתחלה ללימודים בזום, וזה היה כמו בימי הקורונה, כשראינו מה זום עשה לילדים עם הפרעת קשב, שהם פתחו פערים עצומים, היה להם קשה מאד ללמוד בזום, וקושי עם חוסר המסגרת וחוסר שיגרה. ילדים עם הפרעת קשב, ואציין שוב – גם מבוגרים עם הפרעת קשב, מאד זקוקים למסגרת ולשגרה. הם התפרקו. כל השילוב הזה בעצם גרם לכך שיש גורם סיכון ומעבר לזה שהסיטואציה קשה להם, נוספו גורמים שהקשו עליהם עוד יותר. הסגירות, הצורך ללמוד בזום שמקשים עליהם עוד יותר לתפקד ומגבירים עוד יותר את מאפייני הפרעת הקשב. הילדים, כמו שאומרים, מטפסים על הקירות או שהם מתנתקים וזה יכול להיות מאד מדאיג. עד כדי כך שעלולים להסתכל ולחשוב שהם מפתחים דברים נוספים. זאת אומרת, שהפרעת הקשב והאירוע הטראומטי נפגשים ומייצרים שלם שהוא גדול מסך חלקיו. כלומר, יוצרים תמונה הרבה יותר סוערת". 

את אומרת שטראומה כרונית היא טראומה מתמשכת, כלומר שאדם חווה מצב טראומתי ועכשיו יש כ-90 ימים, זה הזמן שבו הוא עובר למצב פוסט טראומטי?

פרופ' מנור: "לכאורה, כי יש בעיה: זה מצב שאני מודה שאין לי עליו ידע. אני לא מכירה ידע כזה מהספרות. אני מדברת עכשיו על ילדים ממרכז הארץ, לא על ילדים שעברו את הזוועות, אלא על ילדים "נורמליים" שחיים באזור המרכז ה"שקט", שיש מדי פעם אזעקות אבל לא יותר מזה. אבל אני רואה משפחות שמגיעות מדי פעם, ילדים שנמצאים במעקב שיגרתי והנושא הזה לא מפסיק לעלות. כי מה זו טראומה? כשילד שאביו במילואים ואימו מפחדת, האם זו טראומה? זה מצב כרוני, זה לא משהו שהיה ונגמר. אבא חזר ועכשיו מתמודדים על מה שקרה. זה נמשך. יש ילדים שנמצאים במצבים מורכבים. האם צריך להוסיף להם תרופה? מה עושים במצב כזה? ברור שיש פה סיטואציה לא נורמטיבית.

"מצד שני, אי אפשר לדעת כמה זמן זה יימשך. מפני שהחוויה של הילד תלויה במידה רבה בחוויה של ההורה. אם יש אזעקה והורה נבהל, גם הילד נבהל. אם ההורה מגיב בצורה לחוצה, הילד יגיב בצורה לחוצה. אם ילד שומע אזעקה, יושב בממ"ד, שומע "בומים" אבל יש סביבו אירועים ידידותיים - הילד יקבל את המצב בקלות רבה יותר. ילדים תלויים במידה רבה באופן שבו ההורים מתווכים להם את הסיטואציה. או מבוגרים אחרים שאחראים, אם ההורים לא בסביבה, או אין הורים, שזו סיטואציה קשה בפני עצמה.

"אתן דוגמה ממלחמת העולם השנייה: הבליץ בלונדון, הפגזות שנמשכו חמש שנים, אבל אנשים המשיכו לחיות, הקימו משפחות, ילדים גדלו. זאת אומרת שיש לאנושות יכולת התאוששות בסיטואציות קצה. אני חושבת שיש לזה הרבה משמעות ואני אופטימית על סמך זה שאנשים עברו דברים כאלה. אני חושבת שאחד הדברים המשמעותיים זה לבוא ממקום של רוגע, אני לא בטוחה שרוגע היא המילה המתאימה, כי רוגע יכול להתפרש כניתוק וניכור. אמפתיה, הכלה, תחושה של ביטחון. אנחנו יודעים שאפשר לעבור את זה יחד. כל הטכניקות הטיפוליות בטראומה מבוססות על הרפיה, של היכולת להפוך אירועים קשים לזיכרון שלא יהיה מעיק. ברור שיש פה לרופאים סוגים שונים של אחריות שהייתי רוצה להתייחס אליהן".

כלומר, ילד שיש לו הפרעת קשב וחווה טראומה, יש סבירות גבוהה שהפרעת הקשב שלו תחמיר?

פרופ' מנור: "אחת הסיבות שילדים זקוקים מאד לשגרה ולמסגרת, וברגע שאין לא שגרה ולא מסגרת, הרבה יותר קשה להם והסימפטומים מחמירים. כמו שאמרתי, הפרעת קשב היא גורם סיכון, יש מסביבה הרבה דברים שצריך להתייחס אליהם, וחשוב שנזכיר שהפרעת קשב היא תורשתית. זאת אומרת, שיש סיכוי שגם לאבא או לאמא יש הפרעת קשב, זאת אומרת שאנחנו עובדים עם משפחה שיש לה הפרעת קשב. אבל אפשר לעבוד עם זה: כשאני מדברת עם ההורים אני פעמים רבות מוציאה את הילד מן החדר לכמה דקות, מדברת עם ההורה לבד, כשאני רואה שלהורה קשה מאד".

מהן אפשרויות הטיפול?

פרופ' מנור: "ראשית, חשוב להבין שהטיפול התרופתי והטיפול הלא תרופתי משתלבים זה בזה. חשוב להבין גם מה לא לתת: לא לרוץ מהר מדי לתרופות הרגעה, בשום אופן, לא בילדים ולא במבוגרים. ולא לרוץ מהר מדי לטיפול פסיכולוגי, לא בילדים ולא במבוגרים כי אם רצים מהר מדי לא תמיד הולכים למקום הנכון או לטיפול הנכון. לפעמים זה אפילו מיותר, מחריג אדם וגורם לו להרגיש את עצמו כאילו משהו אצלו "דפוק". כמו שאמרתי קודם: תגובה נורמטיבית למצב לא נורמטיבי. אסביר זאת באמצעות דוגמה: אם ילד חוזר להרטיב בלילה, אם יש לו התפרצויות כעס או בכי רבות יותר, אם ילד יצא מאיפוס, ודאי אם זה קורה בשבועות הראשונים – תנו לזה זמן. מאד יכול להיות שזו תגובה לסיטואציה שתחלוף מעצמה. צריך להבין שיש דברים שהם נורמליים במצב לא נורמלי. יש תגובות חריפות שצריכות להיות, אז לא צריך לרוץ מהר מדי לטיפול. זה לא טוב למטופל, זה גם לא טוב למטפלים שיהיו מוצפים כך שלא יצליחו לטפל באלה שבאמת זקוקים לטיפול ולא יצליחו להגיע אליהם".

זה מסר להורים ולרופאים: לא לרוץ לטפל, לא להגיע לאבחון יתר כי כולנו נמצאים כרגע במהומה רגשית, חשופים לאירועים מאד דינמיים. טיפול אמנם יכול ליצור רווחה בטווח הקצר, אבל בטווח ארוך עלולות להיווצר בעיות? 

פרופ' מנור: "נכון. גם רופאים צריכים לשדר רוגע, לשמוע את התיאור של ההורים ולהבין שזה נורמלי. זה סימן שהילד בריא. אם לא היה בריא – הוא לא היה מגיב לסיטואציה, כלומר זה היה אומר שמשהו אצלו ממש לא בסדר. זה יכול להרגיע את ההורים, ההבנה שהילד שלהם נורמלי. שצריך לצפות לזה. עצם השיקוף להורה, שבעצם זה בסדר, נורמלי, מותר שיקרה, וזה לא שיש לילד פגיעה בלתי ניתנת לטיפול, מאד עוזרת להורים.

"גם ברפואה צבאית לא מטפלים בכולם מיד, כשיש אירוע רב נפגעים, גם ברפואה כללית, קודם כל מחליטים במי לטפל קודם, כי אחרת יש הצפה וגם לא מגיעים למי שצריך להגיע אליו. צריך לזהות היכן באמת חשוב לטפל באותו הרגע, ולמי אפשר לתת זמן. עם הזמן אני רואה ושומעת מהורים שבשבועיים הראשונים היה מאד קשה, אבל עכשיו כבר יותר טוב והילד בסדר, שהסימנים שהיו מתחילים לדעוך. ילדים מסתגלים, יש להם .Resilienceאלה הם שני דברים מאד חשובים שרופאים צריכים להכיר.

"מאד חשוב לעבוד עם ההורים, קוראים לזה Parent Education, אנחנו לא תמיד עושים זאת כטיפול נפרד, אבל כיום אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי במעקבים מדברת על זה: מה חשוב כדי לעזור לילד: לשמור על שגרה ועל מסגרת. בהתחלה, הרבה הורים נתנו לילדים לישון עד שעה מאוחרת בבוקר, שיהיו כמה שפחות חשופים למציאות הזו. אבל אז הם הולכים לישון מאוחר וחשופים למציאות הזו בלי השגחת הורים. זה לא אידיאלי. ילדים עם הפרעת קשב, בעיקר, הם פרדוכסליים: מצד אחד, הם שונאים מסגרת ושגרה, אבל מאד קשה להם לחיות בלעדיהן. יש איזה כאוס פנימי, בלגן פנימי, שמקשה עליהם. אני ממליצה לומר להורים: בבקשה, תבנו מסגרת ושגרה גם בתקופה שאין לימודים בבתי הספר.

"כשהילדים חזרו לבית הספר, כולנו אמרנו "תודה לאל". אם אין לימודים בבית הספר – סדרו מסגרת בבית. מערכת שעות בבית. תנו מטלות ביתיות שהילד יכול לעשות, כדי שיהיה מסודר, מובנה, מאורגן, עם סדר יום, שצריך לקום בבוקר, ללכת לישון בערב. אנחנו לא בחופש ולא בחג, זו תקופה שצריך לתפקד. את זה אנחנו מכירים גם לגבי טיפול בטראומה. ככל שמטופל פעיל יותר ופחות סביל - הסכנה לטראומה קטנה יותר. וככל שהוא עושה דברים - ההחלמה צפויה מהר יותר, והסכנה להתפתחות של מצב פתולוגי היא קטנה יותר. אז המלצתי היא להפעיל את הילדים ולתת להם, בהתאם לגילם, מטלות בבית. לילדים גדולים אפשר אפילו לתת מטלות מחוץ לבית. לאפשר להם סדר יום".

זה נכון גם למבוגרים?

פרופ' מנור: "כן, אלא שמבוגרים המשיכו ברובם לעבוד, הילדים הם אלה שנשארו באוויר. זה ההבדל. פה נכנסת התרופה. אני לא מדברת בשום אופן על תרופות הרגעה, להפך. אני מדברת על תרופות להפרעת קשב. ילדים עם הפרעת קשב צריכים להמשיך לקבל את התרופה. מפני שהתרופה הזו אינה ללימודים, אלא לתפקוד. גם בבית - זה תפקוד. התרופה מאפשרת לילד להיות יותר אסוף ומאורגן וכך יש לו יכולת להתמודד עם מערכת, שגרה, עם שיעורים בזום. מרבית הילדים עם הפרעת קשב לא מסוגלים ללמוד בזום. מאד משמעותי להם שיהיו מטופלים. הרבה אנשים מתביישים להגיע לאבחון, או למעקב. הם הרגישו שבתקופה של הפגזות, למרות שהם פחדו - זה מישני. אבל כדי לאפשר למבוגרים ולילדים תפקוד מקסימלי, נינוחות מקסימלית, יכולת התמודדות מקסימלית - לטיפול התרופתי יש הרבה משמעות, כי הוא מאפשר להיות אסופים ומאורגנים, נינוחים, ולהתמודד בצורה הרבה יותר טובה. אין את הבלגן הפנימי הזה, שמשגע אותם".

יש הבדל בין בנים לבין בנות?

פרופ' מנור: "אומרים שבנות פגיעות יותר לטראומה, לא לגמרי ברור לי לאיזה סוג של טראומה. בנים נוטים להיות יותר היפראקטיביים ולשגע את הסביבה. בנות, גם כשהן היפראקטיביות, הן סובלות בשקט. פחות בולטות לעין. הן נוטות להתנתק. זה גורם לכך שבנים מגיעים יותר לטיפול וזה חבל. גם בנים וגם בנות - היכולת שלהם להתמודד עם הסיטואציה, הרבה יותר טובה כשהם מטופלים. לכן, נורא חשוב אבחון, מעקב ושיהיו מטופלים.

"התרופות אינן מגבירות חרדות. ישנה איזו דעה קדומה כזו, היא לא הוכחה בשום אופן. אצל מי שיש כבר אבחנה של PTSD לעתים עולה השאלה האם מותר או אסור לתת תרופות להפרעת קשב, שהן תרופות ממריצות. לגבי מי שעדיין לא פיתחו PTSD ישנה מחשבה שהתרופות יכולות למנוע התפתחות, שתפקוד ימנע את ההתפתחות כי אלה הם כלים שלובים. כפי שאמרתי, גם במשפחות עם הפרעת קשב צריך לדאוג להורים, שיטפלו בעצמם. יש לא רק טיפולים תרופתיים: יש גם מה שנקרא CBT - טיפול התנהגותי קוגניטיבי. כמו כן, חשוב לייצר את האווירה בבית: להכניס לממ"ד דברים נחמדים, בפרט באזור שיש בו הרבה אזעקות. להכניס לממ"ד חטיפים, משחקים, בפרט אם יש ילד שפוחד מהאזעקות, כך שכשנכנסים לממ"ד, או לחדר הסגור, שתוכל להיות שם חוויה נעימה. שהילד יזכור איזשהו זיכרון נעים. גם להורים לא תזיק חוויה נעימה".

האם את יכולה להסביר את ההבדלים בין חרדה כתסמין ובין חרדה כתופעה בפני עצמה?

פרופ' מנור: "חרדה היא הפרעה, מחלה, דבר פתולוגי. היא יכולה להיות קיימת, יכולה להתפתח ויש פגיעת יתר באנשים עם הפרעת קשב וחרדה, אבל בדרך כלל מה שרואים אצל אנשים עם הפרעת קשב הוא לא חרדה, אלא דריכות. מה שמאפיין הפרעת קשב הוא ששום דבר אינו צפוי, כל הזמן מנסים לשלוט בדברים, אבל הם חומקים מתחת לידיים. טעויות שנובעות מחוסר תשומת לב, הסחת דעת, חוסר יכול להקשיב, הרבה פספוסים. הרבה אנשים עם הפרעת קשב מפתחים מנגנונים חזקים של שליטה עצמית ושל דריכות. כדי לא לפספס, כדי לתפקד. זו המטרה העיקרית. הדריכות הזו יכולה להתפרש כחרדה, כי נראה שכל הזמן יש מתח, אין אפשרות לעזוב את זה. זה עלול להתפתח לכל מיני מקומות לא טובים ולכן מאד חשוב לטפל, כשהטיפול בהפרעת קשב הוא שילוב של תרופה, אבל לא רק, וטיפול התנהגותי במבוגרים, הדרכת הורים בילדים, כדי להקל ולאפשר את מניעת התפתחות הדברים כאלה".

איך עושים אבחנה מבדלת?

פרופ' מנור: "הולכים לרופא ועוברים אבחון מסודר. שואלים הרבה שאלות, מנסים לראות מה היה קודם, מהי ההיסטוריה, מתי זה קרה ומתי זה קרה. הרבה פעמים שומעים על אירועים בבית הספר היסודי ומגלים שבחטיבת הביניים הצטרף לכך דבר נוסף, זו לא רק חרדה, זו גם יכולה להיות הפרעת אכילה, דיכאון. צריך להבין את המרכיב ההיסטורי. זה המקצוע בו יודעים לזהות את העוצמות של אירועים מסוימים. כשדריכות ופחד מגיעים לעוצמה מסוימת הם כבר אינם קשורים לדבר מסוים".

את יכולה לתת דוגמאות וסימנים, כדי שרופאים ורופאות שמאזינים לנו יקבלו כלי שיאפשר להם לבצע אבחנה?

פרופ' מנור: "זה לא כל כך פשוט. אתן דוגמה: ילדים שיש להם חרדות או פחדים, כך ההורים מספרים. כשאני מנסה לברר מהם הפחדים ההורים אומרים ש"הוא מפחד לא להצליח בלימודים, פוחד ממבחנים, לא מצליח להירדם בלילה שלפני מבחן". אלה הם פחדים שמעוגנים במציאות. אבל כשילד מפחד באופן כללי, למשל מפחד שמישהו מסתכל עליו, ובודק כל הזמן - זה כבר לא מעוגן במציאות. אלה כנראה שתי דוגמאות יחסית קיצוניות, למרות שיש ילדים שמפחדים ממבחנים ומלימודים, פחדים שמתגברים בבית הספר, מפתחים בעיות פסיכוסומטיות, כמו כאבי בטן, שלשולים או הקאות שמתגברים בימי בית הספר. כל אלה הם סימנים שקשורים לסיטואציה, שאם נטפל בה ובבעיה שהיא יוצרת - הבעיה תיעלם. לעומת זאת, אם אלה חרדות שאינן מבוססות מציאות ואינן מבוססות על חוויה אמיתית, במקרים כאלה מדברים על חרדה פתולוגית. הרבה פעמים יש ליקוי שמפריע ושגורם לאנשים להסתכל אחריך".

אם ננסה לנסח את כללי האצבע הרי ש: 1. לא למהר לטפל אלא לתת לדברים לשקוע, לתת למערכת לכייל את עצמה. 

פרופ' מנור: "במקרה שמדובר בהורים לילדים, הם צריכים לתת לילדים עזרה אקטיבית, ולהיות מסוגלים לתת את מרווח הנשימה, התאוששות ושיקוף שהעולם לא מתמוטט. אנחנו בשליטה, הכל יהיה בסדר. כנ"ל לגבי הרופאים".

כלל מספר 2: הדברים קשורים. אם לחלק את צירי הטיפול, הרי שאין טיפול תרופתי ללא טיפול שאיננו תרופתי. זה משולב ודבר קשור בדבר. צריך להתחיל ביצירת שגרה ומסגרת ברורה, ומצבים נעימים, במרחבים אותם פוגשים בשעת חרדה ודחק. הזכרת חטיפים, למשל.

פרופ' מנור: "נכון, ועוד דבר: לאפשר לצאת קצת מהבית. ספורט, למשל, אפרופו טיפולים שאינם תרופתיים, ספורט זה דבר נפלא, בריא מאד, וידוע שתורם כתוספת. היו תקופות שפחדו לתת לילדים לצאת מהבית. היום זה כבר קצת יותר טוב. אז אפשר שזה יקרה קרוב למקום מוגן, אבל לעודד ילדים לצאת, אחרת עלול לקרות מצב שילדים יפחדו לצאת מהבית, מה שיכול להפוך לפוביה, שבמסגרתה הם בכלל מפחדים לצאת מהבית, או מפחדים שמחבלים יגיעו וייכנסו להם הביתה. היו הרבה ילדים שבשבוע הראשון פחדו שמחבלים יכנסו לבתיהם. כמעט אצל כולם זה מתחיל כיום להיעלם. כי מרגע שהמציאות היא שהמשפחה מחזיקה, והרופא מחזיק, כל המסגרות יודעות להחזיק ולהכיל - החשש הזה נעלם ולא מתפתח לטראומה כרונית. הדבר הזה קיים וצריך לקבל את האפשרות שזה יהיה קיים. אז כן, לאפשר לצאת החוצה ולהתמודד עם החוויה המפחידה כדי לאפשר להם לחיות חיים נורמטיביים".

כלל האצבע מספר 3: להבין שגם אם יש פרנויה, זה לא אומר שלא רודפים אחריי. שיש תקופה קשה, יש תסמינים של חרדות, אבל כל עוד החרדה היא מתוך קונטקסט, יש לה הקשר והיא נמשכת בתוך תקופת הזמן הזו – זו עדיין לא חרדה פתולוגית.

פרופ' מנור: "נכון, ואף יותר מכך: בעצם זה שעושים הפרדה אפשר לזהות את אותה קבוצה קטנה שזקוקה, ולספק לה טיפול. בעיקר טיפול פסיכולוגי, לא פסיכיאטרי, ושתרופות הרגעה למיניהן הן הדבר האחרון שנחוץ, אלא טיפול פסיכותרפויטי שעובד על הרפיה ועל דמיון מודרך. מה שנקרא PE)) Prolonged Exposure - אלה דברים שעוזרים להתמודד עם טראומה. הרבה יותר קל לזהות את הקבוצה שזקוקה לזה, ברגע שמייצרים הפרדה בקבוצה הגדולה שהולכת ומשתקמת לעומת אלה שעדיין קשה להם מאד, ואז להפנות אותם לטיפול. כך שהמטפלים לא עד כדי כך מוצפים ויש להם סיכוי להגיע למטופלים ולהספיק לטפל בהם.

שתפו מאמר זה


לכתבות נוספות בנושא

מה חברים יכולים לעשות כדי לסייע בתקופה של קושי נפשי?

מה חברים יכולים לעשות כדי לסייע בתקופה של קושי נפשי?

מטפלים בטראומה הישראלית

מטפלים בטראומה הישראלית

5 הדברים שלהם נזדקק לאחר טראומה

5 הדברים שלהם נזדקק לאחר טראומה

על התוכנית - מטפלים בנפש

על התוכנית - מטפלים בנפש

חיזוק החוסן הנפשי:- ד"ר ערן הררי

חיזוק החוסן הנפשי:- ד"ר ערן הררי

התמודדות משפחתית עם הפרעות קשב בימי מלחמה

התמודדות משפחתית עם הפרעות קשב בימי מלחמה

פרופ' איל פרוכטר על פוסט טראומה, הפרעת קשב והקשר ביניהם

פרופ' איל פרוכטר על פוסט טראומה, הפרעת קשב והקשר ביניהם
  לחץ כאן למידע נוסף באמצעות התכתבות וואטסאפ